בזמן האחרון, למעשה מאז תחילת חודש ספטמבר כשהסתיים פסטיבל ונציה, פיתחו לעצמם מבקרי הקולנוע מילה סודית, מעין ססמת קשר שזר לא אמור להבין אותה. זוהי מילת הקסם “רומה" (ואפשר גם “רומא"). כשהם סחים אותה אחד לאחר, זו מתפקדת כמו אותה עוגיית מדלן ב"בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט. כלומר, סוג של איתות פנימי האמור לסמן עולם ומלואו בתמצות המרבי.



אותה “רומה" איננה אלא שם סרטו החדש, הגרנדיוזי, של המקסיקני אלפונסו קוארון, שהוכתר לפני מספר שבועות כמנצח בפסטיבל ונציה, ומאז מטופטף שמו לתקשורת באטיות ובמידות מדויקות שכמו נגזרו ממאזניים של בית מרקחת. הסיבה: הסרט הזה, כנראה הטוב ביותר שהופק בשנה החולפת בעולם, לא יגיע לבתי הקולנוע, משום שהוא רכושה של נטפליקס, השומרת אותו קרוב־קרוב לחזה עד 14 בדצמבר, המועד שבו הוא ישטוף באחת את כל מכשירי הטלוויזיה הביתיים המחוברים אל רשת הסטרימינג הזו.



בינתיים, בארבעת השבועות הקרובים, עד למועד הנכסף של שידור הבכורה, מטופטף “רומה" באופן מחושב אל תוך הרפרטואר במספר מוגבל של פסטיבלים נבחרים - טלוריד, טורונטו, ניו יורק, סן סבסטיאן, לונדון, וראו איזה פלא: גם הפסטיבל הוותיק של סלוניקי, שהתקיים זו הפעם ה־59, והגיע לסיומו במוצאי השבת האחרונה.



ובאמת, “רומה" הוא סרט יוצא מן הכלל שעצם הקרנתו הנדירה על גבי מסך רחב יש בה כדי להאיר את האופקים הפילמאיים שדומה כי דוכאו בשנים האחרונות בשל בהלת הבלוקבסטרס והמיינסטרים, שתקפה את מערכות החיסון של סרטי האיכות, והותירה בעלבונה את צורת ההבעה האומנותית שפעם קראו לה קולנוע.





בסך הכל קוארון שב פה אל שכונת ילדותו במקסיקו סיטי, הקרויה “רומה", כדי להעלות באוב מספר אירועים שהתחוללו בשנים 1970/1 ונחרתו בזיכרון הפרטי שלו, כמו גם נצרבו בזיכרון הקולקטיבי של המקסיקנים. העירוב בין הפרטי לכללי, ובתוך כך בין זיכרונות הילדות שלו לבין זיכרונות הבחרות של פדריקו פליני, כפי שהועלו ב"רומא" (שהופק, כזכור, באותה העת שבה מתרחשים הדברים אצל קוארון), מחולל על הבד מערבולת מרגשת של רגש המעוצב באופן אסתטי ייחודי ביותר. למרבה הצער, ייחשף סרט זה המתחנן ממש לאקרן רחב בעיקר דרך מסכי טלוויזיה וצגי מחשב.



במשפחה בורגנית החיה בשכונה מוגנת במקסיקו סיטי מתחולל משבר קיצוני. אבי המשפחה, שאליו מתייחסים הכל כאל קיסר נערץ, נוטש את אשתו וארבעת ילדיהם (שלא לדבר על שתי המשרתות והכלב) לטובת מאהבת אמריקאית. מובן שניסיונותיה של אם המשפחה להסתיר את המהלך הפטאלי הזה מילדיה אינו צולח, והיא נאלצת להתמודד עם הקטסטרופה האישית הזו, ובה בעת עם אסונות שונים המתחוללים במישור הציבורי המקיף את המשפחה.



דליקת יער הפורצת דווקא בליל חג המולד; רעידת אדמה המפילה כמה מבנייני השכונה; טבח של 120 סטודנטים מפגינים, שנקטלים באש משטרת הכרך. שלושה אירועים מטלטלים אלה כמו חובקים שתי אפיזודות פנים־משפחתיות. הראשונה היא לידה טראומטית של אחת ממשרתות הבית. האחרת, מערבולת גלים בחוף הנופשים של ורה קרוז, המאיימת לבלוע כמה מילדי המשפחה ובתוך כך מממשת את הקשר הגורדי בין טבע לאדם.



בכישרון מפליא - לא רק כבמאי, אלא בעיקר כצלם - מצליח קוארון (מי שביים בעבר את “ואת אמא שלך גם", “הילדים של מחר", “כוח משיכה") לתזמר על הבד סרט שבסיסו באופרת סבון, אך הוא מתפתח באופן מרהיב לדרגה של אופרה דרמטית איטלקית בנוסח ג'וזפה ורדי.



קוארון, שכתב, הפיק וערך את “רומה", התכוון להפקיד את מלאכת הצילום בידיו המיומנות של עמנואל לובצקי, כיום מבכירי צלמי הקולנוע בעולם. אלא שלובצקי המהולל העדיף לזוז הצדה, תוך שהוא ממליץ לקוארון, ידידו מנוער, ליטול על עצמו את משימת הצילום. קוארון, במחווה מפוארת לסרטי השחור־לבן של העידנים הקודמים, סוחף את הממד החזותי של “רומה" לגבהים מעוררי השראה.



ניתן לדון ב"רומה" לאורך כמה וכמה מאמרים, אך עיקר הכוונה כאן היא להחמיא לפסטיבל אירופי בסדר גודל בינוני כמו זה המתקיים בסלוניקי, שהשכיל לרתום לרפרטואר שלו את ההקרנה הנדירה של “רומה" על גבי המסך הרחב. מובן שבמקביל ליתרונותיו האיכותיים של “רומה", אפשר גם לדון ארוכות בנזקים המצטברים שנטפליקס עומדת לחולל לתרבות הקולנוע העולמית. וזאת משום שחברת הסטרימינג מתכוונת בעיקר לכלוא את היצירה בצינוק המיועד אך ורק לקהל המנויים שלה. ולמרות כל זאת, היכונו לליל 14 בדצמבר, ליל ניצחון למושגים כמו השראה ואיכות, שנדמה היה כי נסתלקו כבר מהעולם.



שיעור במדעי האופטימיות


ובאותה העת ממש שבה מתחוללת הדרמה המרכז אמריקאית שמתוארת ב"רומה", קרו דברים קשים גם באורוגוואי שבדרום אמריקה. לוחמי טופמארוס, מחתרת השמאל של אורוגוואי, הגבירו אז את לחצם על ממשלת העושק של הימין, ובתוך כך דחפו את ראשי הצבא המקומי לחולל הפיכה ולהנהיג דיקטטורה צבאית רצחנית במדינה הקטנה הזו, שתקועה בין ברזיל וארגנטינה.



ב־1971 נעצר לראשונה חוסה מוחיקה המכונה פפה, מראשי המחתרת, שסיפור חייו מהווה בסיס לסרט “לילה של 12 שנים", אף הוא אחד הנכסים הקולנועיים שהובלטו השנה על ידי פסטיבל סלוניקי. מוחיקה, ששימש במהלך העשור האחרון כנשיא אורוגוואי, הצליח להימלט ב־1971 מהכלא, אך נתפס שוב על ידי המשטרה כשזו מחוררת אותו בשישה כדורי אקדח. הוא נשלח אז למאסר שעיקרו היה בידוד מוחלט מהעולם הסובב אותו. תקופת מאסר זו, שהתפרשה על פני תריסר שנים, משמשת כבסיס עובדתי לסרטו של אלברו ברכנר, יליד מונטווידאו המתגורר כבר שנים בספרד, שעד כה ביים קומדיות חברתיות, שהן בוודאי ההפך הגמור מהזוועות האנושיות שמתוארות ב"לילה של 12 שנים".



המשטר הצבאי באורוגוואי הצליח ללכוד תשעה ממנהיגי הטופמארוס, ואלה נכלאו בבורות תת־קרקעיים, ללא מקורות אור וללא אפשרות תקשור ביניהם, תוך שלילת אפשרויות האוריינטציה של האסירים לגבי יום ולילה או קיץ וחורף. עם להקת חולדות כליווי לקיומו היומיומי, התנהל מוחיקה על פני 12 שנים שבהן התמודד בעיקר עם סכנות ברורות של אובדן שפיות או איבוד צלם אנוש. ברכנר, בסדרה של ג'סטות קולנועיות, חוקר במהלך הסרט את מהותם של הזיהום, הרפש, העליבות והתלות המתמדת בכוח עליון, המיוצג פה על ידי אוסף של סדיסטים המענים להנאתם את האסיר, כאילו היה ג'וק שתולשים את רגליו ומשושיו.



מוחיקה, יליד 1935, שימש השנה גם גיבור של סרט תעודה בשם “פפה", שאותו ביים אמיר קוסטוריצה הסרבי. הוא מוכר בעולם בזכות התואר “הנשיא העני בתבל". מאז שנבחר לנשיא מולדתו ב־2010 ולאורך חמש שנות כהונתו, סירב מוחיקה להתגורר בארמון, והמשיך לשהות בצריף הכפרי שלו, סמוך לעיר הבירה מונטווידאו. הוא אף ויתר על משכורתו הממשלתית לטובת ארגוני צדקה מקומיים, ונודע כחסר רכוש, לבד ממכונית חיפושית פולקסווגן מודל 87'.



אך לא באישיותו הססגונית, שקסמה כנראה לקוסטוריצה חובב הסנסציות, מתמקד סרטו הסגפני של ברכנר, כי אם בדינמיקה היומיומית שאפשרה לו לשמור על צלילות הדעת. זו כללה מגוון של פגישות מדומיינות עם אמו, וכן רצף של שיחות עם עמיתיו לבורות המאסר, שנוהלו באמצעות נקישות על קירות תא הצינוק. “לילה של 12 שנים" איננו סרט כלא מקובל, משום שמראש נשללה מגיבורו אותה תקווה אנושית לתכנן בריחה מתא המאסר, שהרי הוא קבור עמוק באדמה. מאותה הסיבה לא כולל הסרט גם את עיקריה של הדינמיקה המוכרת בין אסירים. זאת כמובן משום שכל התשעה הוטמנו בבורות מבודדים.



מובן שהידיעה (הרטרוספקטיבית) על אודות הסוף הטוב - השחרור לאחר תריסר שנות קבורה, והקריירה הפוליטית המצליחה שבאה בעקבות זאת - מסייעת לצלוח את זוועות ההתעללות, שמאוד לא נעימות לצפייה, ובתוך כך הופכות את הסרט לשיעור ראוי במדעי האופטימיות.



רונאלדו כמודל


כריסטיאנו רונאלדו, גדול כדורגלני תבל, ניגש לבעוט פנדל במשחק הגמר במונדיאל האחרון, ומפקשש את הבעיטה הגורלית. אף על פי שאירוע שכזה מעולם לא התחולל, הוא מהווה את נקודת הזינוק העלילתית ל"דיאמנטינו" - פרודיה מטורללת הדוברת פורטוגזית, שהוכנה בידי צמד הבמאים־תסריטאים מליסבון גבריאל אברנטס ודניאל שמידט (שגרפו בפסטיבל קאן את פרס תחרות שבוע הביקורת), והוקרנה אף היא בסלוניקי.



אף על פי שכאן לא קוראים לו רונאלדו, אלא דיאמנטינו, הרי שקרלוטו קוטה, המגלם אותו, הוא ממש העתק חיצוני של הטווס בעל ריבועי הבטן, המוכר ממשחקי ריאל מדריד ויובנטוס. אברנטס ושמידט אינם מתעניינים בקורות חייו של כוכב הכדורגל. מה שמרתק אותם בפרודיה שהם התקינו הוא האפשרויות הקשורות בשימוש בשמו ובגינוניו החיצוניים של רונאלדו, ולשם כך הם תפרו עבור “דיאמנטינו" עלילה מופרכת, מגוחכת במתכוון, שבאה להטיל ספק במהות המוניטין הסלבריטאי, וכן בעקרונות המאצ'ואיזם שאותם משדר רונאלדו.



דיאמנטינו. יח"צ
דיאמנטינו. יח"צ



ובכן, לאחר אותה החטאת פנדל שלא־הייתה־ולא־נבראה, קורסת הקריירה הספורטיבית של כדורגלן־העל, שמתואר בסרט כנשלט על ידי שתי אחיותיו התאומות; אלה הן צמד מפלצות, שברחו כנראה מאגדות האחים גרים רק כדי להתעלל באחיהן הדביל שמניב עבורן ביצי זהב. הן מוכרות את שירותיו למפלגה אולטרה פאשיסטית, השואפת להחזיר לפורטוגל את תהילתה הקולוניאליסטית, ומשתמשת בבכיר ספורטאי תבל כפרזנטור למזימותיה האפלוליות.



העלילה המסובכת והמטופשת משלבת לצד התאומות המרושעות גם צמד סוכנות ביון לסביות, גם מדענית בנוסח דוקטור סטריינג'לאב, וכן פוליטיקאית מרשעת המתנייעת בכיסא גלגלים. בקיצור, סרט שונא נשים מובהק, שמתנפל בחדווה על האינפנטיליות המינית של הגבר, כפי שזו מתגלמת באישיותו של מנהיג המאצ'וס בתבל ומלואה.



בגישה פילמאית המזכירה את מה שאד ווד עשה בשנות ה־50 בסרטים הקוויריים שלו, ועם לעג אינסופי לטווסיות המוכרת של רונאלדו, משתדלים אברנטס ושמידט לנתב את המתקפה הטוטאלית שלהם על תרבות הצריכה העכשווית. לא תמיד זה מצליח להם, אבל זה בהחלט מסקרן.