הלשונות הרעות טוענות שהחלטת שר החינוך יואב קיש לייחד השנה את פרס ישראל לנושא אחד ויחיד - "תקומה: גבורה אזרחית וערבות הדדית" - הינה החלטה פוליטית, הנגועה בשיקולים זרים. בעתירה לבג"ץ, המבקשת לבטל את החלטת השר, הושם הדגש על היעדר הסמכות. העתירה עצמה, שהגיש עוה"ד שחר בן מאיר בשם כ־300 מגישי עתירות סדרתיים, חולקת עניינית על שינוי הנוהג לחלק ביום העצמאות פרסים בשל הצטיינות במגוון תחומים ולייחדם השנה, בלעדית, לגיבורי 7 באוקטובר.
כאמור, לצד השיח המשפטי הענייני רוחשות מתחת לפני השטח הלחישות הרועמות, שקפצו מדרגה כאשר בן כספית ב"מעריב" הוציא אותן לאור והעניק להן גושפנקה של שחור על גבי עיתון. אליבא דכספית, הנימוק האמיתי לשינוי מתכונת הפרס היה המועמדות לקבלת פרס ביום העצמאות של אושיית ההייטק איל וולדמן, ממובילי המחאה, שמיוחסת לו האחריות לפרסום תמונה של ראש הממשלה בנימין נתניהו כשעל פניו טביעת יד מוכתמת בדם.
קיימת בעייתיות מובנית בטיעונים קונספירטיביים. מצד אחד הם מושכים תשומת לב ומחליקים בנקל לאוזן. ומצד שני - יוזמים סיכול ממוקד במסווה ענייני ומונעים בדרך כלל על ידי רגשות עזים. כשהסיכול מצליח, הם כמהים לשתף את הצלחתם ברבים. אך נאלצים לבלום את מימוש הכמיהה הזו כדי שההודאה במניע זר לא תסכל את הסיכול. יש מי שיטען שכיבוש הדחף לחגוג בתופים ובמחולות את הסיכול, הוא כשלעצמו עונש קשה מנשוא. על כל פנים, שאלת קיומו של מניע סמוי ומשקלו לעולם ייוותרו ללא פתרון.
יש לקוות שבג"ץ, כאשר יבחן את סבירות ההחלטה, יפעל לפי אמות מידה זהות לאלה שהיה מפעיל כשראש הממשלה הוא יאיר לפיד, וב"כ העותרים נגד אי־הענקת הפרסים הרגילים בחג הוא עוה"ד יצחק בם והמועמד המוביל לפרס ישראל, אריאל זילבר. בטור דעה מותר להתייחס גם לטענות הקונספירטיביות. לעצם האפשרות שלולא המלחמה, פרס ישראל היה מוענק ביום העצמאות לאיל וולדמן. בעיניי, עצם הענקת פרס ישראל לוולדמן אינה ראויה בשל אופי המאבק שהנהיג נגד הרפורמה, והיא משולה להענקת פרס ישראל רטרואקטיבי לאחד הרבנים שהוציאו פולסא דנורא נגד יצחק רבין, בזכות ספר הגות או הלכות מרשים שכתב, אשר כשלעצמו, מבחינת התכנים והאיכויות, עומד בהצלחה יתרה בכל הקריטריונים לקבלת הפרס.
תקדים שניצר
הצפת עניין הענקת הפרס לוולדמן בדיון בעתירה תעשה דווקא שירות גדול להמחשת צדקתה וחיוניותה של הרפורמה המשפטית, שחצי עם הולעט בעניינה בשקרים ודמוניזציה לעייפה. כל זאת במסע הסתה שוולדמן ואחיו לנשק הזרימו לו משאבי עתק. שהרי דיון בעתירה לביטול בחירת וולדמן לגופה יעלה באוב את החשש שהחלטות בג"ץ בעניין פרס ישראל, לעולם הושפעו מזהותו האידיאולוגית של מקבל הפרס.
ב־1997 זכה בפרס ישראל לעיתונות עורך "מעריב" שמואל שניצר. היה זה בדיוק אחרי שפרשת תרומות הדם של יוצאי אתיופיה שנזרקו לפח מחשש מחלה, הסעירה את הציבור. מאי־שם נשלף על ידי מאן דהוא מאמר בודד שכתב שנים רבות קודם לכן בעניין עליית הפלשמורה תחת הכותרת "לא לייבא מחלות". שופטי בג"ץ בהרכב א־פוליטי למהדרין, שכלל את דורית ביניש, דליה דורנר ותיאודור אור, לא הטילו ספק בהיותו של שניצר ראוי לפרס מבחינה מקצועית, אך הסבירו שיש להביא בחשבון את הפגיעה ברגשות הפלשמורה.
הם לא שעו לנימוקי ראש מחלקת הבג"צים בתוארו דאז, עוזי פוגלמן, דווקא הוא ולא אחר, שהזהיר מיצירת תקדים. הוא דאג, כנראה, כי התקדים יוביל לפסילת מועמדים עתידיים שלא רצוי לפוסלם. אך השופטים לא נרתעו. הם סמכו, כנראה, על כך שבעת הצורך, כשמדובר יהיה בהמשך הדרך באישים דוגמת עודד גולדרייך, יגאל תומרקין, זאב שטרנהל, וישעיהו ליבוביץ, שכינה את חיילי צה"ל יודו־נאצים, יידעו משובטיהם, שייבחרו לעליון בוועדה למינוי שופטים (חרף תקדים שניצר) לקבל החלטה הפוכה ב־180 מעלות, בלי להניד עפעף. וזאת בשם חופש הביטוי, המקודש, של ה"נאורים" שחושבים כמו שופטי בג"ץ, כמובן.
פרופ' יובל נאמן קיבל ב־1969 את פרס ישראל במדעים מדויקים. ב־1992 הוא השליך בזעם את תעודת הפרס, כאשר אמיל חביבי זכה בפרס ישראל לספרות ערבית. לא כי חלק על איכות כתיבתו, אלא בשל גישתו האנטי־ציונית. נאמן גם צידד בשילוב ערכי מוסר בהוראת המדעים המדויקים. ד"ר ישראל אלדד המחיש את הצורך בכך בניסוי המפורסם שערך בבחינה בטכניון, כשביקש מתלמידיו לתכנן צינור דם לנגב, וקיבל בתשובות מגוון הצעות מבלי שאפילו סטודנט אחד ישאל לשם מה, לכל הרוחות, דרוש צינור שכזה.
גם לאבנרי הגיע
פרס ישראל הוא לא פרס הצטיינות מקצועי גרידא. בשונה מפרסים אחרים, ובכללם פרס וולף עתיר התגמול הכספי, הוא חלק מהקאנון הלאומי. אירוע גאווה לאומית לתפארת מדינת ישראל. אירוע שנועד לרגש אומה שלמה מקיר לקיר, ולכן אין בו מקום למרכיבים המקוממים מחצית עם או יותר.
כשיהורם גאון עלה בזמנו לקבל את הפרס, כל העם הריע לו. כך טל ברודי בספורט. אפילו בפוליטיקה היו בחירות שריגשו מקיר לקיר, כמו למשל בחירתו של דוד לוי. אנשי ציבור ותקשורת, גם אם הם מרגיזים לפעמים, אינם פסולים לקבלת הפרס, כל עוד לא חצו קווים אדומים. לכן לא הייתה כל הצדקה לניסיונות הפסילה של שמואל שניצר, שנפסל כאמור בסופו של דבר, או של שולמית אלוני, שבג"ץ אישר את בחירתה בצדק. זאת, לעומת אישים כמו גולדרייך וליבוביץ, שמועמדותם לפרס אושרה רק בשל כישלונו של בג"ץ להבחין בין הגנה על חופש הביטוי לבין הענקת פרס חרף שימוש מופקר בחופש הזה.
וכדי להדוף טענה מתבקשת, שגם דבריי באים ממקום של השקפת עולם פוליטית, אזכיר שכבר כתבתי בעבר כי אם אי־פעם ייעשה מקצה תיקונים רטרואקטיבי למועמדים שקופחו בחייהם, הרי שלצד שניצר ראוי להעמיד בראש הרשימה את אורי אבנרי, חרף דעותיו המדיניות הקיצוניות, בשל תרומתו הייחודית לעיתונות הישראלית, בשל מלחמתו במשטר מפא"י המסואב ובשחיתות, ובשל הפטריוטיזם שהניע אותו.
טבח ללא צל"שים
אשר להחלטה להעניק השנה פרס ישראל לאזרחים שגילו גבורה אזרחית, זוהי החלטה מתבקשת. כמעט הייתי אומר טבעית. כי השנה הזו נשתנתה מכל שנות המלחמה הקודמות באופן מובהק. שהרי גם אם במלחמות קודמות היו מעשי גבורה וחירוף נפש, עשרה קבין מהם היו בצבא, והצבא ידע לברור את האירועים יוצאי הדופן שזיכו את גיבוריהם בציונים לשבח, אותות עוז ואותות גבורה.
בשמחת תורה, צה"ל, ככוח מאורגן, לא היה בשטח במשך שעות ארוכות. נותרו השוטרים והאזרחים שחירפו נפשם להצלת המולדת ובניה. למשל, טלי חדד מאופקים, אישה רגילה - לא אלוף במיל' - אשר חילצה את בנה הפצוע באורח קשה, שילחה אותו לבדו באמבולנס לבית החולים וחזרה לשטח. לא כדי לנדוד בין מצלמות הערוצים השונים ולהשתבח בתיאור גבורתה המופלגת, אלא כדי להציל פצועים נוספים תחת אש.
נוכח שלל סיפורי הגבורה שעדיין עולים וצפים, לעתים נדמה שביום אחד איום ונורא התחוללו יותר סיפורי הקרבה וגבורה של אזרחיות ואזרחים ושל שוטרים מאשר בכל משך כל ההיסטוריה היהודית למודת הסבל.
אינני יודע אם סיפורה של טלי חדד ייכלל בששת הנבחרים, אבל אין לי ספק שהוא מקדים בשנות אור, בהיבט הזכאות לפרס ישראל השנה, את כל המועמדים הנפלאים שמועמדותם הוצגה בנושאים אחרים. ואם יש וולדמן שראוי לבוא בחשבון בבחירת מקבלי הפרס השנה, זו גלית ולדמן המופלאה, אמו של אריאל בן משה השם יקום דמו, שהפצירה בבנה השני שלחם אף הוא בקרב בקיבוץ רעים להמשיך להילחם שם ולא לבוא לנחם אותה.
אני רק מקווה שמקבל ההחלטה יעמוד בלחצים ולא יתפתה לפשרות מכרסמות בשיטת הסלמי שיעמידו אותו לבסוף, אם יתפתה לפשרה שמציע כבוד נשיא המדינה, בעמדה של מי שגם אכל את הדגים הבאושים וגם נזרק מהעיר. ולו גם כי מקבלי הפרסים הרגילים זכאים לקבלם, לא במחתרת, אל מול פני האומה ביום חגה בשנה הבאה. ומי שראוי לפרס היום, יהיה ראוי לו גם אז. ולא צריך שבבי בינה מלאכותית כדי להבין שבנוגדנים ניתן לטפל ברגישות ובנחישות, אם רוצים בכך באמת.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]