כשיאיר לפיד התיישב השבוע בישיבת סיעת יש עתיד ופרש מול המיקרופונים את מה שיש לו להגיד על הקואליציה, על חוק השוויון בנטל ועל התקציבים שאישרה ועדת הכספים - הוא ידע שהוא הולך להגיד דברים שבינם לבין האמת אין ולא כלום. איך אני יודע שהוא ידע? כי לפיד הוא איש רציני ואין שום סיכוי שידבר על נתונים בטרם בדק אותם.
"סמוטריץ' רצה מיליוני שקלים להתנחלויות מבודדות מחוץ לגושי היישובים וקיבל כל מה שהוא רצה. ובשביל שסמוטריץ' יקבל את שלו מכרו אתמול בממשלה והיום ימכרו במליאת הכנסת את לוחמי צה"ל... מה אני אגיד לבן שלי כשייצא שבת? שסמוטריץ' מכר אותו?... היום נקבע סדר העדיפויות של ממשלת נתניהו הרביעית. הייתה להם הברירה בין אזרחי ישראל, בין רווחתם, ביטחונם, בריאותם והחינוך של ילדיהם, לבין סמוטריץ'. הם בחרו בסמוטריץ'".
הטקסט הזה, שדרכו ניסה לפיד להפיל את כל האחריות לחוסר השוויון בנטל על הכתפיים של ח"כ בצלאל סמוטריץ', היה שילוב של בדיה ושל הסתה. לפיד, שמבין כמה דברים בתקשורת ובפוליטיקה, ידע מה צריך להגיד כדי לפגוע, ועוד יותר מזה - הוא ידע עד כמה רדודה העיתונות שלנו ואיך היא תגלגל בהנאה את סיפורי "סמוטריץ' זולל הכספים" שלו בלי לבדוק ובלי לגלות שלמעשייה שלו אין ידיים ורגליים.
למה בדיה והסתה? ראשית, משום שלפיד יודע שחברי הכנסת השיגו באותו יום לצרכים החשובים להם 274 מיליוני שקלים. סמוטריץ', שהשיג 10 מיליון בלבד, יצא הפראייר שקיבל מעט מאוד יחסית לחבריו. שנית, משום שב־10 מיליון שהעביר סמוטריץ' יש 2.5 מיליון עבור "מיזמים ופעולות נוער, צעירים ועולים חדשים", שאין להם שום קשר ליהודה ושומרון, ועוד 1.7 מיליון לרשות לפיתוח הגליל, שלפי שמה אפשר להבין שממנה לא ייצא למתנחלים שקל, ועוד מיליון אחד לחינוך יהודי בתפוצות, שנמצאות גם הן הרחק ממעלה לבונה וממעלה אפרים.
שלישית, משום שהססמה "התנחלויות מבודדות" נשמעת טוב, אבל גם 4 ומשהו המיליונים שיועברו ליו"ש לא קשורים לשום דבר מבודד. 2 מיליון, לדוגמה, מוקדשים ל"קרן לשמירה על שטחים פתוחים", משהו שכל רשות בתוך הקו הירוק מקבלת ומעכשיו יקבלו גם כמה רשויות בשומרון. רביעית, לפיד נטפל בכוונת מכוון לסמוטריץ' בניסיון לנצל את העובדה שהציבור שרואה אותו בטלוויזיה לא בקי בעובדות, והעובדות מלמדות, כאמור, שכמעט כל חברי הוועדה הוציאו ברגע האחרון הרבה יותר כספים ממנו. משה גפני קיבל 73 מיליון, יולי אדלשטיין 37 מיליון, מיקי זוהר 37 מיליון, דודי אמסלם 33 מיליון, ודוד ביטן 45 מיליון. אה, וזה עוד לפני שספרנו את עמיתותיו של לפיד לאופוזיציה - זהבה גלאון עם 10 מיליון ומיכל בירן עם 22 מיליון.
אגב, אם תעברו על היעדים שאליהם יועבר הכסף, תראו שם את "יד ושם" ואת המרכז לנפגעות תקיפה מינית ואת המוקד לרפואה דחופה בקריית שמונה ועוד יעדים רבים חשובים, אבל כשרוצים להסית, כל שקל נראה כמו שוד לאור היום. ברור אם כן שלנוכח כל הנתונים האלה - סיפור סמוטריץ' של לפיד לא היה שום דבר שהוא יותר מקשקוש ומהמצאה.
# # #
ביש עתיד העסק הזה כבר הפך למנהג. כשצריכים את הציבור הדתי־לאומי או את ציבור המתנחלים מתחנפים אליהם ומחבקים אותם, וכשלא צריכים אותם הם הראשונים שמסיתים נגדם. כמה חודשים לפני הבחירות היה תורו של שי פירון לעשות את הסיבוב הזה. זה קרה לאחר שוועדת הכספים אישרה לתקצב ב־13 מיליון שקל את הקמתו של מרכז מבקרים ביישוב ברקן. לא התנחלות מבודדת. הגוש של הגושים.
פירון, במפגן נחות של הסתה, התלונן אז ברשת ב' על "הממשלה שמאשרת 13 מיליון שקל לבניית מרכז מבקרים בשומרון במקום לאפשר חוג חינם לכל ילד". פירון אז, כמו לפיד היום, ידע היטב שאותם 13 מיליון הם אלפית מתוך הסכום הכולל, 13 מיליארד, שעברו אז בוועדה. הוא ידע שעברו כספים לבדואים ולדרוזים ולאלף ואחד יעדים אחרים, אבל הוא בחר להידבק לברקן ועשה על זה סיבוב תקשורתי. הנה - שוב המתנחלים גונבים את הכסף של המדינה. לפיד ופירון לא צייצו ולו ציוץ חלוש קטן כשממש באותו שבוע פרסם מבקר המדינה את הדוח שלו, שסיפר שבשיפוץ היכל התרבות בתל אביב הושקעו 155 מיליוני שקלים.
העסק הזה הוא כמובן אינו המצאה של לפיד ושל פירון. זו כבר מסורת עתיקת יומין. רוצה לזכות בקולות בשמאל? רוצה לזכות בנקודות בתקשורת? הכה במתנחלים שלוקחים לנו את כל הכסף. לפני הבחירות הכין ציון נאנוס עבור חדשות ערוץ 2 כתבה שליוותה את מסעותיו של בוז'י הרצוג בכבישי ישראל. הרצוג נראה שם, בבאר שבע וגם בירוחם, מנסה פעם אחר פעם לגרוף את אהדת ההמון באמצעות סיפור "המתנחלים והכסף".
"מ־2009 ועד 2014 השקיעה ממשלת ישראל ביישובים מחוץ לגושי ההתיישבות ביו"ש 10 מיליארד שקל", זרק שם מספר שאין לו ידיים ורגליים, "זה 10 מיליארד שקל שהיו צריכים ללכת לנגב". למה? אחת, כי כמו לפיד גם הוא חושב שלשסות אוכלוסייה אחת באחרת זה משהו שיכול להביא קולות. שתיים, כי כמו שלפיד סמך על התקשורת שלא תבדוק אותו גם הרצוג סמך על הקהל בחוג הבית המפוהק של ירוחם שלא יתאמץ להיכנס לגוגל כדי לתקן אותו.
# # #
קחו עוד דוגמה. בשבועות האחרונים מתנהל דיון ציבורי ער סביב סוגיית מפת הטבות המס. המפה שפורסמה השנה נבנתה קודם כל על בסיס קווי רוחב על המפה. מי שמדרום לקו הדרומי ומצפון לקו הצפוני נכנס לרשימה. הקריטריון הבסיסי הזה השאיר בחוץ, לבד מקריית ארבע ויישובי הר חברון, כמעט את כל ההתנחלויות.
כשהתחילו המחאות של ראשי המועצות בצפון נגד החלוקה ראיין אסף ליברמן ב"יומן הבוקר" של גלי צה"ל (בשנה האחרונה אחת התוכניות היותר שקולות ומאוזנות בתחנה), שני ראשי מועצות. אחד מחוץ למפה, אחד בתוכה. הראשון, סיון יחיאלי, מכפר ורדים. השני, מלאכי לוינגר, מקריית ארבע. אם יש צדק בעולם, ברור לפי כל קנה מידה שלוינגר מקריית ארבע חייב לקבל סיוע הרבה לפני עמיתו מכפר ורדים. למה? בגלל הטבלאות. קריית ארבע מדורגת 4 מתוך 10 בדירוג החברתי־כלכלי וכפר ורדים מדורגת 9. בקריית ארבע השכר הממוצע לתושב נמוך ב־35% מהשכר הממוצע במשק, ובכפר ורדים השכר הממוצע לתושב גבוה ב־59% מהשכר הזה.
איכשהו, למרות הנתונים האלה, מצא עצמו יחיאלי מכפר ורדים בעמדה של זה שבא בטענות, ולוינגר מקריית ארבע נדרש להשיב לליברמן שביקש להבין ממנו "מה ההצדקה למתן הטבות מס לקריית ארבע ולחברון", ואם "לא כדאי לתת את הטבות המס למקומות פחות שנויים במחלוקת?". לוינגר, כאמור, נכנס למפת ההטבות בגלל אותו קו שקבעה ועדת הכספים, קו שהשאיר בחוץ את רובן המוחלט של ההתנחלויות והכניס פנימה 402 יישובים כמו זה שלו.
אז למה דווקא הוא הוזמן לראיון ולא ראש הוועד של הכפר הבדואי אבו תלול או מזכיר קיבוץ דגניה, שמקבלים גם הם הטבות כמוהו? כי הוא מתנחל. וכי מתנחלים וכסף זה משהו שמתלבש יופי על התדמית, שיש מי שעמלים על בנייתה כל כך הרבה שנים.
ולכן כשראש עיריית ירושלים רוצה תקציבים לעיר שלו זה נשמע הגיוני, וכשראש מועצת כפר ורדים רוצה תקציבים למועצה שלו הוא נשמע כמו מנהיג מקומי סביר, ורק כשהמתנחלים מדברים על כסף הם צריכים להתנצל ולהסביר שלא חמסו דבר מאף אחד.
העסק הזה מזכיר קצת את האמירה של שרת החוץ השוודית השבוע. מבחינתה, לא משנה מה קורה ואיפה קורה - היהודים אשמים בכל. מבחינתם של כמה חברים אצלנו, לא משנה מה קורה ואיפה קורה - המתנחלים אשמים בכל.
2
אבי וייס, מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2, הוא אחד האנשים החזקים בתקשורת הישראלית. המהדורה שלו, הנצפית ביותר ובפער גדול מהאחרות, היא שקובעת מה נראה ומה לא נראה, מה נדע ומה לא נדע, מה חשוב ומה שולי, מה יהיה בראש סדר היום ומה יידחק החוצה, מי יחטוף בראש ומי יפונק, מי יישפל ומי ירום. זה לא יהיה מופרך להגיד שווייס מחזיק בבלעדיות כמעט מוחלטת בזיכיון הטלוויזיוני על העיניים והאוזניים של כולנו. לכן כשהופיע השבוע בכנס העיתונות באילת וקונן על כך שקשה מאוד לדבר כאן, זה היה סוג של פרשנות חדשנית ומאירת עיניים למונח "זעקת הקוזאק הנגזל".
"בשלוש־ארבע השנים האחרונות יש תחושה שאסור להביע דעות", אמר וייס במסגרת אחד הדיונים, "זה מקרתיזם. יונית לוי לא יכולה לומר כלום. עמית סגל יכול לומר משהו ואנחנו לא נקבל טלפונים למערכת. אמנון אברמוביץ' על המסך - והמרכזייה קורסת. זה פחד לומר משהו".
זר - לו נחת בכנס באילת בטרם הספיק להציץ במסך הטלוויזיה הישראלי, היה יכול לחשוב שאמנון אברמוביץ' יושב בנווה אילן קשור לכיסא, שיונית לוי כבולה לשולחן כשפלסטר על פיה ורן ברץ עומד לידה ומכתיב לה טקסטים, שגופתו של ערד ניר מתנדנדת על החומה החיצונית, וש־30 המנדטים של הליכוד השיגו שליטה על המיקרופונים והם שרים בהם במקהלה "ארץ ישראל לעם ישראל".
הטקסט הזה של וייס חשוב, משום שהוא מספק הצצה לראשו של מי שכאמור אחראי על מהדורת החדשות החשובה בישראל. נעזוב לרגע את החיוך שמעלה טענת ה"אסור להביע כאן דעות", כשהיא באה מפיו של מי שערב ערב קובע מי יביע איזו עמדה. מה שמציק יותר זה שאת וייס מטרידים הטלפונים, אותם מכשירים שמאחוריהם ניצבים הצופים. וייס יכול לעשות בהם כרצונו, הוא יכול להאכיל אותם במה שרק ירצה, ובסופה של מהדורה מה מוציא אותו מדעתו? התלונות שלהם. הטלפון שלהם. הכלי הזה שמשמש אותם להגיד לו שאינם אוהבים את מה שהוא מראה להם.
אני, אגב, מכיר הרבה מאוד מהמטלפנים האלה, שאם זה כל כך קשה לווייס לשמוע אותם הם היו מוכנים בחדווה להתחלף איתו. אומנם לא הספקתי לשאול אותם, אבל אני מניח שרובם היו מתים להיות אלה שקובעים מה יהיה סדר היום התקשורתי, גם אם בתמורה יצטרכו להתמודד עם עשרה "טלפונים למערכת" של וייס, שלא יאהב את מה שהם - ההמון - יבחרו בשבילו. באמת זה מה שמפריע לך, אבי וייס? שהציבור מתקומם? יש משהו לא לגיטימי במחאה הזאת של הציבור?
ואולי, סליחה על הרעיון שעלה לי כך פתאום, אולי אם כל כך הרבה אנשים מתלוננים, יש משהו בדבריהם? רק משהו, לא יותר. קצת. קמצוץ. חשבת על זה? ניגשת פעם אל הטלפון כדי לדבר איתם ולהתעניין בטענות שלהם? ברור שלא. אתה יודע איך אני יודע שלא? אני יודע את זה מההשוואה המופרכת שעשית בין עמית סגל לאמנון אברמוביץ'. אתה באמת לא מבין איך כל טקסט של אברמוביץ' גורר טלפונים וטקסט של סגל לא? הנה אסביר לך. כי אברמוביץ', ועם זה אפילו אתה תתקשה להתווכח, הוא תועמלן. כי אין שום דבר פרשנות שלו שאין בו עקיצה, לעג, בוז והתקפה על הימין, על המתנחלים או על ראש הממשלה שלהם. כי אברמוביץ' יושב על המסך כבר עשרות שנים ומצטט את מה שאמרו לו "גורמים בכירים" בכל מיני מקומות, ובאורח פלא בין כל ה"גורמים" האלה לא היה מעולם "גורם" אחד לרפואה שהעביר לו ידיעה שמתנגשת עם העמדות הפוליטיות שלו עצמו. כי כשהוא כבר חשף פעם את אבישי רביב כ"שמפניה" סוכן השב"כ, הוא הצטער על הפרסום משום שהפרסום הזה סייע לימין. כי לפני ההתנתקות הוא הצהיר שצריך לאתרג את אריאל שרון משום שעיתונות הייתה לו חשובה פחות מלפנות את גוש קטיף.
אבל הסיפור האמיתי, אבי וייס, הוא ההתייחסות שלך לעמית סגל. אתה יודע למה הציבור לא מתקשר להתלונן על עמית סגל? כי למעט הבלחה או חצי הערה שלו פעם בכמה חודשים, סגל לא דוחף את האג'נדות הפוליטיות שלו למהדורה. כי שנינו נתקשה להיזכר באייטמים של אברמוביץ' שעשו רע לשמאל, אבל לעומתו סגל חשף לפני כמה שבועות את סיפור ד"ר רן ברץ, שלא ממש היטיב עם בנימין נתניהו, ופרסם את התחקיר על סטס מיסז'ניקוב מישראל ביתנו וגם את התחקיר על אורן חזן מהליכוד.
וכשאחרי כל זה אתה תוהה למה אנשי שמאל לא מצלצלים להתלונן עליו, אתה בעצם אומר לעמית סגל שאף פעם לא שמת לב שהוא עיתונאי שעושה עבודה עיתונאית. שתמיד כשהסתכלת עליו ראית מולך בן התנחלות חובש כיפה וזהו. וזה, בעיני, הדבר הכי מדהים שאמרת בכנס.
# # #
אבל היה עוד משהו חשוב שאמר שם וייס בכנס הזה - כשיצא נגד הרצון להקים עוד ועוד גופי שידור חדשים. "יותר קל מבחינת השלטון שיהיו כמה גופים קטנים ולא חשובים", אמר, "כדי שאפקט האקו יהיה הרבה יותר קטן, אם בכלל, ובשם הפלורליזם לפתוח את השוק ליותר שחקנים. המשמעות האמיתית לכך היא שהכסף יתחלק בקרב יותר גופים, לא יהיה כסף, לא יהיו תחקירים ולא יהיה שום דבר שיזעזע את הצרכנים... אם גופים גדולים כמו ערוצים 2 ו־10 מפסידים, האם זה הפתרון, להקים עוד עשרה גופים קטנים?".
התשובה היא כמובן חיובית. צריך לאפשר להקים הרבה גופים. כמה שיותר גופים. ומי שלא הבין את זה עד השבוע, הבין את זה אחרי הדברים של וייס, השבוע. כי יש שתי ברירות. או להשאיר את הבמה לווייס ולחבריו ולהמשיך לצלצל למערכת להתלונן או לאפשר למצלצלים לקבל גם משהו אחר. וייס רוצה את האופציה הראשונה. פלורליסטים אמיתיים צריכים לבחור בשנייה.
ועוד הערה אחרונה: בשבוע שעבר פורסם המדד השנתי של המכון הישראלי לדמוקרטיה, אוסף מרתק של נתונים וממצאי סקרים בנושאים שונים ומגוונים. כשהחוקרים בדקו את מידת האמון שרוחש הציבור הישראלי לתקשורת הם גילו את התשובה הבאה: בשמאל יש 58% שרוחשים אמון כזה, בין הערבים יש 51% ובין אנשי הימין רק 19%. חומר למחשבה, אבי וייס.