בין כל המהומות התקשורתיות הפליליות של השבועות האחרונים, מהתבטאותו של המפכ"ל רוני אלשיך על יחס המשטרה לצעירי העדה האתיופית ועד למעצר ראש עיריית נתניה מרים פיירברג, חמקה לה ידיעה מקוממת ביותר: התביעה של המנהל לשעבר של מועדון הבר נוער, שאול גנון, נגד משטרת ישראל ופרקליטות מחוז תל אביב.

היה מאוד מכעיס לגלות כי גנון - מי שהפרקליטות ייחסה לו בכתב האישום נגד האחים פליסיאן ביצוע עבירות מין חמורות בקטינים, תוך ניצול תפקידו כמנהל הבר נוער - מעז לתבוע את המשטרה, שהוא היה שותף שלה לתפירת התיק נגד האחים פליסיאן. גנון נתפס כמי שהיה לו אינטרס מובהק להשתחרר ממעצר ולחמוק מכתב אישום "השווה" 10 שנות מאסר. לשם כך אפילו הודה באפשרות שקיים יחסי מין גם עם הקטין בנימין פליסיאן, מה שהיה אמור לחזק את המניע לרצח לפי גרסת עד המדינה זאור חנקישייב.
"שיא השיאים הוא ניסוח הגרסה של שאול גנון על ידי המשטרה והפרקליטות, זה כבר מביא את החוקרים ויועציהם המשפטיים לעבירה לכאורה של שיבוש מהלכי חקירה והדחת עדים", כתבתי שבועיים לאחר חשיפת חקירת הרצח ("מעריב־סופהשבוע", 19 ביוני 2013). במשטרת תל אביב זעמו עלי, קולגות לגלגו, אבל הסוף ידוע - התיק קרס, הפליסיאנים תבעו והמדינה שילמה.

בחודש אוגוסט ימ"ר תל אביב ופרקליטות המחוז הודו רשמית במחדל הענק, מה שעלה לציבור משלמי המסים 2.2 מיליון שקל. באותו שבוע נמסר כי דווקא פרקליטיו של פליסיאן בתיק הפלילי, יוגב נרקיס ואורון שוורץ (יחד עם עו"ד משה יוחאי) הגישו תביעת לשון הרע נגד הימ"ר והפרקליטות, הפעם בשמו של שאול גנון, שהיה אז האיש הכי מושמץ אחרי האחים פליסיאן. בעוד הפליסיאנים זכו לפסטיבל תקשורתי לרגל הזיכוי והשחרור, הוא נותר בצל, מותש ומבויש עם תיק פלילי פתוח ואין ספור פרסומים קשים על המדריך הבכיר בקהילה הגאה, אשר מאחורי הקלעים היה אנס שקיים יחסי מין עם קטינים במועדון שהיה מפעל חייו.
בתביעה מכחיש גנון את כל הדברים שפורסמו עליו בתקשורת לאחר הדלפות מכוונות של גורמים בצוות החקירה, ומתוך העולה מכתב האישום, החסר כל אחיזה, שהוגש נגד פליסיאן על ידי פרקליטות מחוז תל אביב. כאשר צוללים אל תוך התביעה, העוסקת בעוולות שבאמצעותן הפלילו אותו וסחטו ממנו הודאה מפוברקת על אונס בנימין פליסיאן הצעיר, מתהפכת הבטן שוב. 
מתברר שגם כדי לחזק ולבסס עדויות של עדי מדינה, נוקטות רשויות אכיפת החוק בשיטות פסולות לגיוס עדים תמימים. מישהו במשטרה חושב כנראה שבזכות כותרות ענק בשלבי המעצר והגשת כתב האישום, הוא עשה את שלו. למעשה זו המדיניות הסטטיסטית שהטמיע המפכ"ל הקודם יוחנן דנינו, אשר הכתיב לשוטרים מדד הצלחה וקידום על בסיס הגשת כתבי אישום, ולא על פי הרשעות. 
אחרי קריסת תיק הבר נוער והקולות הצורמים מצד שופטים בתיק ארגון מוסלי, מתברר שהמדד הזה אינו מדויק, וזאת בלשון המעטה. כי את הכסף סופרים רק במדרגות היציאה מבית המשפט.

המרפסת בקפה הלל

גנון שהה בביתו שבשכונת יד אליהו, כאשר אחד מחניכיו הודיע לו על אירוע הרצח במועדון. הוא מיהר לבר נוער במונית, נכנס מהכניסה האחורית והיה עד למחזות הזוועה. "היה ריח אבק שריפה ושקט מוחלט עם פינוי אחרון הפצועים", מתואר מפיו בכתב התביעה. "במקום נותרו שתי גופות וכתמי דם, חפצים אישיים מפוזרים, נעליים, תיקים, טלפון סלולרי שרטט כל העת ובמסך ריצד שם המתקשר, 'אמא'". גנון זיהה לשוטרים את ליז טרובושי בשמה "ואת ניר כץ שעיניו נותרו פקוחות בארשת פנים מופתעת". משם נסע לבית חולים איכילוב ופגש נערים מהמועדון, אשר נאחזו בו לתמיכה משולבת בבכי ובאובדן שליטה, בהם גם פצוע שניסה להימלט מחשש שתיחשף זהותו המינית.
בחצות ניגש אליו חוקר משטרה וגבה ממנו עדות ראשונה. בהמשך הוא נלקח לתחנת המשטרה, שם שהה עד ליום המחרת, מסר עדות נוספת וסיפק לחוקרים פרטים על עדי ראייה, קהל המועדון, פעילים, מדריכים וסכסוכים, וחשף את מערכת הניהול של המועדון ואת מחשבו האישי. "התובע מסר לחוקרים כל אירוע שניתן היה לפרשו כקצה חוט לפענוח", נטען בתביעה.
בימים הראשונים אחרי האירוע שכנע גנון את חניכיו לסייע למשטרה, לרבות תחת היפנוזה לשיפור הזיכרון, וזאת חרף החשש שלהם מחשיפה והרתיעה הרגילה מיחס עוין ומזלזל של שוטרים לנטייתם המינית. בחודשים הבאים הוא סייע לחוקרים על בסיס יומיומי. במשך ארבע שנים, מאז 2009 ועד 2013, נטל חלק בעשרות פעולות ותרגילי חקירה.
את זאור חנקישייב, עד המדינה, גנון הכיר לראשונה כבר ב־2008. העבריין הצעיר מפרדס כץ נהג להגיע לבר נוער בשל הנטייה המינית שלו, אבל לא השתלב מבחינה חברתית עקב דפוסי התנהגות עברייניים. כאשר חנקישייב נשפט למאסר, הוא נעזר בגנון להסדרת זכויותיו בכלא כהומוסקסואל טעון הגנה, הזכאי גם להתייחדות עם בן זוגו, שהיה חניך של גנון מהבר נוער.
בחודש אפריל 2013 חנקישייב שוחרר מהכלא, לכאורה בסיוע גנון ועובדים סוציאליים של הבר נוער, וביקש להיפגש עם גנון כדי להודות לו. הם נפגשו בקפה הלל (לשעבר) בשדרות רוטשילד, התחבקו והתיישבו במרפסת. שם הם שוחחו על הטרגדיה במועדון, על חוויית הכלא והתוכניות לעתיד, וגלשו לנושאים אינטימיים. ברקע היה צ'אט מחודשיים לפני כן, ובו חנקישייב הלין על כך שגנון לא מתחיל איתו. גנון כתב לו שכמדריך שלו הוא מנוע. 

שאול גונן. צילום: רוני שייצר, פלאש 90
תוך כדי שיחה צלצל הסמארטפון של חנקישייב ועל המסך ריצדה תמונתו של בני פליסיאן. הוא הראה אותה לגנון ואמר שהבחור מחזר אחריו. גנון השיב שהוא חמוד, אך ממש לא הטיפוס שלו. כאשר הטלפון עם תמונת פליסיאן צלצל שוב, חנקישייב חזר ושאל אם הוא לא מכיר את הבחור מהבר נוער. גנון ציין כי הבחור נראה עבריין ואם היה מבאי המועדון בטח היה מכיר אותו. הדיאלוג נמשך כך כעשר דקות, חנקישייב התייאש מהר מאוד והמציא משהו על פגישה עם עובדת סוציאלית, שילם ועזב את בית הקפה.
רק בדיעבד התברר לגנון, כמו לכל עם ישראל, כי המפגש היה תרגיל חקירה, כושל יש לומר, כמו עוד כמה תרגילים שנחשפו רק בדיעבד. למשל ניסיון כושל נוסף לצ'וטט איתו באתר ההיכרויות "אטרף". חנקישייב פעל בפגישה כסוכן משטרתי, ולכן הוביל את גנון לשבת במרפסת, כדי שטכנאי המשטרה יוכלו לתעד בווידיאו מרחוק, בעוד הוא נושא מכשיר הקלטה במטרה לדובב את גנון לדבר על כך שקיים יחסים עם פליסיאן, כפי שחנקישייב טען בעדותו. 
בפועל התברר שגנון חזר שוב ושוב על כך שאינו מכיר אותו. "כבר אז חייבים היו להידלק אורות אזהרה של החוקרים בדבר מעשיותיו של עד המדינה", נטען בתביעה, "אולם הרשות החוקרת הלכה שבי אחר עלילות הכזב באגרסיביות וללא כל חוש ביקורת".
ההסכם של גנון
ב־5 ביוני, פחות מחודשיים אחרי הפגישה בבית הקפה, גנון זומן בדחיפות למשרדי ימ"ר תל אביב שם נאמר לו כי הוא חשוד בעבירה חמורה. הם הראו לו תמונות של בני פליסיאן, וגנון השיב בחיוך: לא מכיר והוא לא הטיפוס שלי. החוקרים, שהחלו לחטט בחייו החברתיים ובהרגליו המיניים, הציגו לו תמונות אחרות של פליסיאן, הפעם בוגר מעט יותר וכבול באזיקים. "במסגרת השקר המפגיע", מצביעים עורכי הדין בתביעה על נקודת השבר, "החוקרים אמרו לגנון כי האדם שבתמונה טוען שגנון קיים עמו יחסי מין בכפייה".
בתביעה נטען כי החוקרים הגבירו את הלחץ, הטיחו בו שוב ושוב את מצג השווא על תלונת פליסיאן ושיחקו במצפונו. אם יאשר את הדברים, אמרו, יסייע לפענוח הפשע הנורא בחניכיו מהבר נוער, ואם לא, יש תלונות נוספות נגדו. הלוחמה הפסיכולוגית כללה גם הכנה להופעה בפני בית המשפט.
ואכן, טוענים עורכי הדין בתביעה "עם כניסתו לבית המשפט ושעה שהוא חלש ומבולבל (בין היתר עקב מניעת תרופות לסוכרת שממנה הוא סובל), החלו אנשי התקשורת להטיח בו מסרים שקיבלו מהמשטרה כמו 'איך אתה מרגיש שבגללך נרצחו אנשים', בזמן שאחרים ניסו לקושש מאמו ובני משפחתו מידע על נטייתו המינית ועל ביקורי קטינים בביתו... התובע זוכר היטב שהמלווים של יחידת נחשון רבו ביניהם מי ילווה אותו לבית המשפט, לשם צילום כנראה... אחד מהם התגאה שאשתו הייתה מרוצה שעה שקיבלה טלפונים רבים מחברותיה שראו את בעלה בעיתון".
אחרי יומיים במעצר וחקירות ללא תרופות, גנון חש תשוש ומבולבל לנוכח דרישות החוקרים כי יחתום על הסכם ש"יאפשר לו להימנע מהפללה עצמית... על כך שלא מסר את המידע שאנס את פליסיאן". בין משרדי הימ"ר לבית המעצר הדרים, נטען בתביעה, הצטרפו להתעללות גם אנשי שב"ס. שיכנו אותו בתא השגחה מבודד, עם מזרן דק ומצלמות 24 שעות ביממה, המשיכו למנוע ממנו תרופות, הקשו עליו לקבל מזון ומקלחות, ואחד מהם אף אמר לו, לטענתו: "אנחנו לא אוהבים אנסים פה, סוטה מין".
כעבור שישה ימי מעצר חתם גנון על ההסכם, ניסוח מפותל ומעורפל על חוויות שעבר במקומות מפגש של הקהילה, במטרה לסייע לחוקרים לפענח את הרצח ללא זיהוי מפורש של פליסיאן. "לשון ההסכם הייתה שונה במהותה מן הדברים שהוצאו לתקשורת מידי הנתבעות והכתימו את התובע באות הקלון", זועקים עורכי הדין שוורץ ונרקיס. "ההודאה היחידה שנמסרה, למורת רוחם של אנשי החקירות, הייתה בדבר 'האפשרות' כי ייתכן ששכב עם פליסיאן, אולם הוא לא היה בטוח כי עסקינן בפליסיאן, שכן היה חשוך והוא היה ללא משקפי ראייה". 
באותיות גדולות ומודגשות בגוף התביעה מוצגת הכותרת "מעשי העוולה", אשר מובאים באופן כללי בלבד. את הפרטים המדויקים הם שומרים לתצהירי העדות במשפט. בשל מהות התביעה הנזיקית, לשון הרע, עורכי הדין חוזרים ומדגישים את האחריות של המשטרה להכתמת שמו בתקשורת לדיראון עולם, ומצרפים כנספחים עשרות פרסומים. "מסכת ההדלפות וההודעות לעיתונות יצרה מומנטום של התלהמות ציבורית, אשר שימשה מנוע מרכזי לקטר החקירה... התובע נרמס ככלי שרת נוכח התפארות המשטרה בהישג מדומה... מתוך רצון דורסני נעדר אנושיות ובינה לפתור, ויהי מה, את התעלומה הטראגית".
כדי לחדד את עוצמת הנזק מפרטים פרקליטיו את הכשרותיו לפעילות חברתית מקצועית בארגוני המגזר השלישי מאז 1990: התנדב בארגוני סיוע לנוער בשכונות מצוקה ולילדים הסובלים מהתעללות מינית; יזם סיוע לחברי הקהילה הלהט"בית עקב התנכלויות אזרחים ושוטרים; והיה חבר בוועד למלחמה באיידס וחבר הוועד המנהל ומנכ"ל האגודה לשמירת זכויות הלהט"ב. גנון, נטען בתביעה, שימש כנציג ישראל לזכויות אדם של האיחוד האירופי, של ארגון אמנסטי ושל הקונסוליה האמריקאית, על רקע מאבקו לשמירה על זכויות להט"בים ישראלים ופלסטינים. 

גל עכור בימ"ר

מהתביעה אפשר ללמוד עוד פרק בהלכות גיוס עדי מדינה במשטרת ישראל בכלל, ובימ"ר תל אביב בפרט, נושא שבו דנו במסגרת הכתבה "עדים עם שלדים" ("מעריב־סופהשבוע, 26.8.16). הבאנו אז את סיפורם של שלושה עדי מדינה בשלושה משפטים של ארגוני פשע, אשר כל אחד מהם סותר בנחרצות את עדותו של עד המדינה האחר בתיקי רצח, מה שמלמד משהו על היעדר היושרה שלהם, אבל גם של החוקרים שגייסו אותם.
תיק הבר נוער היה תחילתו של גל עכור בימ"ר תל אביב, בפיקודו של נצ"מ גדי אשד, איש משטרה עתיר זכויות שחזר ממסעות באירופה וארה"ב בעקבות אימפריית האקסטזי הישראלית הבינלאומית, וזכה לקבל את היחידה בשאיפה לפקד על יאחב"ל ואולי גם על להב 433. התשוקה של אשד לעבודת משטרה בראש וראשונה, אבל גם להצלחות מהירות ולקידום, לצד הלחץ העצום בתקשורת, בממשלה ובצמרת המשטרה לפענוח הרצח - הצית לו את הדמיון.
אשד התעלם מאזהרות על כך שחנקישייב ניסה להפיל את ימ"ר מרכז בתיק רצח המודיע המשטרתי אייל סלהוב, והלך עליו. בדיוק כמו שאילנה דיין וצוות "עובדה" הלכו עליו וביססו תחקיר שלם ("הסוכנים של ימ"ר מרכז") על שיחה טלפונית שלו מהכלא עם עמרי אסנהיים, שבה ייחס לבכירי מחוז מרכז ואגף החקירות אז, רוני ריטמן, דודי כהן ויוחנן דנינו, התעלמות מהמידע שהציע להם על רצח סלהוב בפרדס כץ כדי שלא ייחשפו מחדליהם לכאורה בגיוס הסוכן. 
דיין ואסנהיים ידעו לומר בדיעבד שהמקור שלהם הפיל אותם, אבל אשד והחוקר יוני חג'ג' הלכו עם התיק המחורר הזה עד הסוף המר ולא שינו את דרכיהם גם בתיקים הבאים. 
עובדה: מיד אחרי מחדל חנקישייב, ואולי במקביל, הם גייסו כעד מדינה רוצח שהודה בשלושה מעשי רצח, אך בשבוע שעבר נקבע רשמית כי הוא העליל על נאשמים את רצח בר כהן. התיק הבא שאשד וחג'ג' הביאו לעולם הוא פרשה 512. כאשר עד המדינה הנתנייתי הציע את שירותיו, הם גייסו אותו אף שמרבית העדות שלו נטולת משקל ראייתי מהותי, כפי שמתברר מאז נחשפו חומרי החקירה. 
גם אם פרשה 512 תסתיים בקול ענות חלושה והסדרי טיעון, במשטרת ישראל לא משלמים מחיר על טעויות מסדר גודל כזה. להפך, מקבלים קידום, תמיכה וגיבוי, בארגון וגם בתקשורת.
תגובת המשטרה: "ראוי כי התייחסותנו תינתן במסגרת ניהול ההליכים בבית המשפט כמקובל ולא באמצעי התקשורת. התביעה האזרחית בעניינו של חגי פליסיאן נוהלה בהסכמה על ידי המשטרה יחד עם הפרקליטות, נידונה והוכרעה בעבר בבית המשפט. נציין כי תיק חקירת הרצח בבר נוער עודנו נחקר בימים אלו במשטרת ישראל, ותחקיר משטרתי על אודות כל מהלך חקירת התיק צפוי להתבצע בסיומה של החקירה".
תגובת פרקליטות מחוז תל אביב: "התביעה התקבלה ותיענה בבית המשפט, כמקובל".