בגילנו המתקדם, רעייתי ואני חובשים מסיכות מגן וכפפות כשיוצאים החוצה בימים אלה לצעידה ברחובות צדדיים או לקניות. אנחנו מקפידים על שמירת מרחק, נמנעים מהתקהלויות ושומרים על ההיגיינה; מתגעגעים לילדים ולנכדים, למשפחה הרחבה ולחברים, ובקרוב, נקווה, נוכל לפגוש ולחבק אותם.
לדעתי התמונה הלאומית הייתה שונה אם מיד לאחר ההחלטה הנכונה על עצירת הטיסות היו מקבלי ההחלטות כופים בחוק רק שלושה עיקרים הכרחיים: חבישת מסיכה לכולם מגיל שמונה ביציאה מהבית, שמירת מרחק והימנעות מהתקהלויות.
הממשל היה חייב להקים מיד רשות אחת מוסמכת, מקצועית ואחראית למלחמה במגיפה, עם מפקד ומטכ”ל של מקצוענים ברפואה ובניהול משברים לאומיים, אנשים שאינם פקידי משרד הבריאות שבשליטת הפוליטיקאים; עם תוכנית אב סדורה, מודיעין בינלאומי, מערכת בדיקות שיטתית ומפוקחת, רכישת ציוד ותרופות, קביעת סדרי עדיפויות והתנהגות חירום. אם כך היו מתנהלים והיו קובעים סגרים ובידודים נקודתיים בהתאם לתוצאות הבדיקות, ולא לפי הלחצים ומפתחות הקיפוח החצופים של דרעי וליצמן, הכל היה נראה אחרת.
המאבק במחלה והמאמץ לשמירת הכלכלה, התעסוקה, החינוך והבריאות היו מתנהלים באחריות ובאיזון, והכאוס של החלטות מעורפלות, משיכות הזמן המכוונות (למרות הירידה הברורה במספרי הנפגעים), ההנחיות הסותרות והברדק במשק ובחברה, היה נמנע.
אבל, לפי ניסיון מקייאבליהו שצברתי כאזרח חשדן, במהלך השנים, ראש הממשלה בכלל לא רוצה בכל אלה. הוא דאג להפחיד אותנו בחודש הראשון לקורונה באלפי מתים ובמאות אלפי חולים כדי להשיג כניעה ממושמעת ומוחלטת לתנאי חירום ממושכים.
הוא היה רוצה שהעם יישאר בבית, חרד וצייתן, ושהצוות הגרוע שמנהל את המשבר, בפיקוח נאמנו במל”ל, ימשיך ויטיל עלינו מגבלות ויָצֵר את צעדינו (להוציא הנחות מופלגות לחרדים והתעלמות ממצב הקשישים בבתי האבות); עם מעקבים אלקטרוניים של השב”כ, החשוד בחשדנותו, בנוסח האח הגדול (אתה שלם עם זה, נדב ארגמן?) – ושה־כל יהיה תלוי ומותנה בו, ברה”מ הזמניצחי עם שלושת כתבי האישום הפליליים: האיש מבלפור, מפרק כחולבן, הקטגור של שופטיו ומושיע עם ישראל.
יש קונספירציה ודיפ סטייט? כן. אבל בהפוכה. הוא הפך אותה על כולנו. חצי מהעם מוכן להיות ולהרגיש הפוך, אם ביבי דורש, והחצי השני כבר לא יכול להתהפך חזרה לבד ללא מנהיג ומורה דרך. כי גם גנצכנזי החלוּלים, שארית התקווה, התהפכו על כולם ועל עצמם, בעתיד בוודאי ימצאו את עצמם הפוכים מכאן ומכאן.
כולם מהופכים, חוץ מראש הממשלה שכנראה עשה הכל כדי שמגבלות החירום יימשכו עד שישלים את שליטתו המאיימת על כל אורחות חיינו, חוקינו ושומרי הסף שלנו – וקודם כל, ובתוך 48 שעות, על החלטות 11 שופטי בג”ץ, המאוימים ומופחדים קשות, בכל הקשור להמשך אחיזתו ביד אחת בכס השלטון, בשנייה באשכינו ובשלישית (רק הביבי יכול) בהמשך קיומנו כמדינת חוק, אחדות, שוויון, דמוקרטיה וליברליזם.
אז מה אפשר לעשות? בינתיים, לא הרבה, כשמיליון ורבע מתוסכלים שוכבים על הגב כמו צבים. אבל רבים כבר התנערו מצוויי הקורונתניהו הלא־שוויוניים והמנותקים מהמציאות ויוצאים לשמש, לנשום אוויר חופשי. לא בדיוק מרי אזרחי, אבל הכל יכול להתהפך בחזרה עלינו ועל הזמניצחי־הפלילי לכאורה.