1. לפני כשלושה שבועות פרסמה התנועה הקיבוצית מודעה התומכת בהפגנות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. נסיך הכתר יאיר נתניהו, צייצן פלצן מדופלם, הגיב במהירות תשובת מחץ: "קומוניסטים ארורים שגזלו חצי מאדמות המדינה על חשבון עיירות הפיתוח. שחררו את האסי לתושבי בית שאן לפני שאתם מטיפים". הציוץ עורר גל של תגובות, חלקן הגדול שירי הלל ותמיכה בנסיך.
הנה לקט קטן: "כל הבוגדים והמרגלים היו מהקיבוצים, פרזיטים", "כל היורדים מהמדינה הם קיבוצניקים", "יישר כוח יאיר, העם צריך אותך בהנהגה, אתה חייב להיכנס לחיים הפוליטיים, לרשת בבוא היום את אביך המהולל...", "משפחה מזרע המלוכה".
גם להקת "העכוזנים", חבורת אנשים המועסקים בתקשורת, יצאה למתקפה על הקיבוצים והקיבוצניקים, שצורפו למותקפים הקבועים של הלהקה: היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, התובעת ליאת בן־ארי, השופטת רבקה פרידמן פלדמן מהמחוזי, שיושבת בראש ההרכב שישפוט את נתניהו, ורבים וטובים אחרים שאינם מרכינים ראש ומשתחווים לבית המלוכה בבלפור.
הלכלוכים על הקיבוצניקים החזירו אותי עשרות שנים אחורה, לתקופה שבה הייתי ילד בתנועת הנוער העובד והלומד, עדת העוז, קן צפון. יצאנו למחנות עבודה בקיבוצים - ניר אליהו, מעיין ברוך - ימים נפלאים של "יש ערימה של חבר'ה על הדשא", קטיף תפוחי אדמה, קטיף בננות, פירוק חבילות חציר, האכלת פרות בסלק סוכר, אהבת הארץ, אהבת עבודת האדמה. ימים שלא ישובו עוד.
אין לי ספק שהייתי היום קיבוצניק בחוטף עזה, בנחל עוז או בכפר עזה, שאליהם המשיכו חבריי אחרי שהלכו לנח"ל, אלמלא הלשין עליי אחד מחבריי במחנה העבודה במעיין ברוך וסיפר למדריך שראה אותי מעשן סיגריה.
כאקט חינוכי העיפו אותי מהתנועה, וחלומי להיות קיבוצניק עובד אדמה נגוז. אי־שם בשנת 1970 הציע לי חברי שמואל תמיר, באותם ימים לוחם בשייטת 13 מקיבוץ תל יוסף, לבוא לגור קצת בקיבוץ. מאחר שהייתי בתקופה מחורבנת בחיי, קיבלתי את ההצעה.
גרתי ברווקייה. עבדתי מהשכם בבוקר, ובלילות בילינו עד מאוחר. עבדתי בכותנה, בבריכות הדגים, אפילו עשיתי תורנות מטבח. זו הייתה תקופה נפלאה. אני מספר לכם את זה כי בתל יוסף הכרתי את אביו של שמואל, מרדכי "מוטל" תמיר, שהיה אלוף משנה במיל' והמפקד הצבאי של בית שאן.
תושבי בית שאן היו מאוהבים בקיבוצניק השמאלני האשכנזי. מוטל דאג יום ולילה לעזור לתושבים באופן אישי, לסייע לעיר מול השלטונות, דאג למקלטים, לחינוך, להקמת מפעלים. ואני רותח מזעם כשאני קורא על הקיבוצניקים הגזלנים, היורדים, הבוגדים, המרגלים, כפי שקוראים להם.
שניים מצעירי הקיבוץ, שני שובבים שהתחברתי איתם היו יצחק'לה תמיר (הבן של מוטל) ודובי שדה. הם היו צמאים לשמוע את "סיפורי תל אביב". לפני שהתגייסו, סידרתי להם קשר עם חבר אילתי שלקח אותם לבילויים וחגיגות בעיר הדרומית. יצחקל'ה ודובי "הקומוניסטים הבוגדים", נהרגו במלחמת יום כיפור, ואני נשבע שאני דומע כעת כשאני נזכר בהם.
2. כעבור כמה שנים, ביום של שתייה כבדה בבר של אלי, שהיה ממוקם בחדר צדדי בבית הקפה המיתולוגי "כסית", ניהלתי שיחה ערה עם שני קבלנים קיבוצניקים במיל'. מהקיבוצים שמיר ועמיר. בצפון הרחוק הוויכוח נסב על סוציאליזם, אהבת האדמה ועבודה. השניים אתגרו אותי שאם אני, "הקשקשן" שמדבר על סוציאליזם וערכי העבודה העברית אסכים לבוא לעבוד איתם במשך שלושה חודשים במסגרת חוזה עבודה שקיבלו - להתקין תאורת ביטחון בקריית שמונה, מרגליות וחמדיה, שהיו נתונות באותם ימים תחת מתקפות מחבלים - מלבד המשכורת, הדיור והכלכלה, אקבל שלושה חודשי שכר בונוס.
כחובב הימורים מושבע לקחתי את ההימור. גרנו בבית הארחה בכפר גלעדי ויצאנו בכל בוקר בשעה חמש לעבודה, עבודה מפרכת. אלו היו ימים של חורף, של טילים ופיגועי מחבלים. עשיתי את הבלתי ייאמן.
אהבתי ואני אוהב עד היום את כפר גלעדי, היו לי שם אחלה חברים: אורי אשכולי, קיבוצניק שמאלני בוגד שנפצע קשה ביום האחרון של מלחמת ההתשה, חטף רסיס בחוט השדרה ומאז הוא מרותק לכיסא גלגלים, משותק בפלג הגוף התחתון. האחים קרול, גדי ועמוס, קומוניסטים בוגדניים שהיו קצינים בשייטת 13 עם פה ושם כמה צל"שים, והאח שלהם עוזי, הצנחן גוזל קרקעות ידוע. היה לי שם את עזרא, שלימים עזב את הקיבוץ ועבר להיות בעל עסקים בתל אביב ושמו הפך ל"עזרא ברבוניה".
אחרי תום העבודה בתאורת הביטחון נשארתי בכפר גלעדי ועבדתי עם עזרא בבריכות הדגים של הקיבוץ, ימי אושר נפלאים שהפישר הקטן מבלפור ולהקת תומכיו לעולם לא יבינו. אני רותח מכעס כשאני רואה איך משנים כתבלבי חצר את ההיסטוריה והופכים את התנועה הקיבוצית המפוארת לחבורת נצלנים גנבי אדמות ומים, שודדי קופת המדינה, קומוניסטים בוגדניים. בא לי להקיא.
3. באחת השיחות שהיו לי עם אבי הוא סיפר לי שמאוד רצה להיות קיבוצניק ואפילו היה בוועדת קבלה לקיבוץ עין חרוד, אבל היו הרבה קופצים באותם ימים על קבלת חברות לקיבוץ, והוא לא הצליח בוועדת הקבלה. "וכך לא נולדת קיבוצניק", אמר לי. בניגוד לסיפורי הבדים שתופסים לאחרונה תאוצה בקרב משכתבי ההיסטוריה, אבי הגיע לארץ מפולין חסר פרוטה, בלי שהכיר בארץ נפש חיה. הוא עזב בית אמיד בפולין ומתוך מניעים ציוניים נטו עלה על אונייה והגיע אל הבלתי נודע. לקחו אותו מהנמל עם עוד כמה צעירים שהגיעו מאותם מניעים לגבעת השלושה, ל"פלוגת עין חרוד".
החלוצים הצעירים הפולנים לא קיבלו וילות, לא וולוו, ואפילו לא חמור. הם לנו בסככות וחיכו ליום עבודה בפרדסים כדי להרוויח כמה גרושים לקניית מזון. היו ימים שלקחו אותם לחדרה לייבש ביצות ולרחובות לסלול כביש. אשכנזים מנוולים, נצלנים שהגיעו לארץ חסרת כל, זבת מלריה וחולירע, בלי חלב ודבש אבל עם הרבה דם, יזע ודמעות. הם הקימו כאן ארץ לתפארת.
לנוכח המתקפה על המפא"יניקים ועל אנשי הפנקס האדום, "אנשי הפרוטקציה", אני חייב לספר למטנפים שהמפא"יניק יעקב זהבי לא קיבל מעולם שום הטבות, שום פרוטקציות. הוא לא דפק את החרותניקים ולא הלשין על האצ"לניקים. הוא היה סתם אזרח פשוט שהגיע תפרן לארץ כציוני ומת כתפרן ציוני מפא"יניק.
כשמצבו הבריאותי הידרדר ולא יכול היה ללכת והגלאוקומה עיוורה אותו ושמיעתו הלכה פייפן, אשפזתי אותו במוסד רעות. כשאמי הגיעה גם היא למצב בריאותי קשה ונאלצתי לאשפז גם אותה, התוודעתי לבית האבות גבעת השלושה ברחוב ארלוזורוב 35 בפתח תקווה, המקום שבו שכן הקיבוץ ושהתה בו פלוגת עין חרוד.
ביום שבו העברתי אותו מרעות ביד אליהו, בישרתי לאבי שהוא עובר לבית אבות בגבעת השלושה. הוא היה נרגש עד דמעות וישר שאל בקול רועד אם פלוגת עין חרוד עדיין שם. כשהגענו למקום, תיארתי לו את החצר הרחבה עם עצי הפרי. הוא ביקש שאקטוף לו תפוח זהב. קטפתי והבאתי לו. הוא אחז בשתי ידיים את הפרי, מישש אותו, עשה לו שריטה קטנה עם הציפורן בחרדת קודש ורחרח את הפרי. "זה חושחש", אמר כמי שמבין בעניינים ובמילה אחת פסל אותו: "בוסר".
4. אז החלום שלי להיות קיבוצניק נגוז בגלל סיגריה שעישנתי במחנה עבודה בקיבוץ מעיין ברוך. וחלומות אחרים נגוזו גם, והרבה סימני שאלה על "ארצי מולדתי" התעוררו במשך השנים ועשו לי רע. לפעמים בשבתות אני מקשיב למוזיקה עברית ברדיו 103 שעורך ידידי יואב חנני ושוקע בנוסטלגיה. מדי פעם אני שולף מילים של שיר שריגש אותי ומפרסם אותו במדור. השיר שבחרתי השבוע הוא של יוסי בנאי, יוצר דגול, זמר נפלא ובן אדם שמאוד אהבתי. שם השיר: "הלכו לאיבוד".
אומרים ישנה ארץ, עמודיה שבעה
שבעה כוכבי לכת צצים על כל גבעה
ארץ אשר בה יתקיים אשר כל איש קיווה
איה אותה שמש, איפה אותה תקווה?
הלכו לאיבוד, מתוך חיפזון
קצת שכל ישר וגם היגיון
אבדה התמימות, גם היא נעלמה
ויחד איתה אבדה התבונה
אבד הרצון, אבדה גם צניעות
במשך הזמן אבדה הרעות
אלפי מילים וההבטחות
גם הם נעלמו - לכל הרוחות!
אז מי ששמע, ומי שמצא
נוף שאבד - אש שכבתה
חליל של רועים - עובד אדמה,
שיעשה טובה
ולנו יחזיר את האבידה.
הלכו לאיבוד, נופים ומראות
המון כוונות טובות ויפות
אבדו פרדסים, במלוא פריחתם
ברזל ובטון צמחו במקומם
הלכו לאיבוד, שירים יחפים
ירח מלא, גני אוהבים
מבט מבויש, ילדה עם צמות
ואיפה ההוא שהלך בשדות?
אז מי ששמע...
איבדנו נימוס, וגם הליכות
איבדנו ת'ראש מרוב הצלחות
היה קצת כבוד, גם הוא נעלם
היו חברים... איפה כולם?
הלכו לאיבוד נופים מוכרים
ספסל ושדרה ונוף נעורים
לאן נעלם הזמן שחלף
ואיפה הדבש וכל החלב.