משהו: הלב מזדעזע מהמחשבה כמה בעלי חיים נהרגו בניסויים שנערכו בעת תכנון הגיליוטינה.

רחב מככבת

יום אחד ביריחו, בשעות היום, לפני למעלה מ־3,200 שנה. ברחוב הראשי של העיר המטופחת הוצב כלוב עשוי קורות עץ גסות, ובתוכו רחב. היא לבושה בבגדי פאר ותכשיט למצחה, אבל היא במצוקה ובייאוש ניכרים. נציג המלך מכריז לקהל הגדול שנאסף הודעה ברוח זו: מלך יריחו מודיע על תחרות קרבות בין הלוחמים שרוצים לזכות בפרס. הפרס למנצח הוא רחב הזונה. היא תהיה רכושו. גברים זועקים באקסטזה. גיבורים שריריים ממהרים להירשם לקרב. רבים מושיטים ידיים מבעד לקורות הכלוב. רחב מבועתת, היא בורחת מפני הידיים, מביטה למרומים, ומתפללת לישועה. לאל העברים היא מתפללת.

את זה ראיתי בפרק אחד מתוך סדרה ארוכה, זה היה פרק 64, רק אז נכנסתי לסדרה במקרה. היא משודרת כל יום, בתרגום לעברית. יש למעלה מ־120 פרקים. תוכלו עוד להספיק. בגדול, אתם מכירים את תקציר הפרקים הקודמים. אני אוהב לשוטט לערוצים סמויים, ויום אחד לאחרונה לחצתי על ערוץ 166 בהוט ונדהמתי: “מה זה? פורטוגזית? ימי התנ"ך? מי זאת, רחב?".

הסדרה משודרת יום־יום ב־21:00 ושמה: “הארץ המובטחת". היא נוצרה בשנים האחרונות על ידי ערוץ הטלוויזיה הברזילאי רקורד טי.וי. כל הסדרה, שהמשכתי וראיתי בה ארבעה או חמישה פרקים נוספים, עוסקת בכניסת עם ישראל לכנען, על פי סיפורי התנ"ך המוכרים, אבל הרבה הרבה יותר. שלל דמויות בה, הן בקרב בני ישראל והן בקרב הכנענים, שלל מעשים וסיפורים, אהבה ואכזבה, תככים, עלילות של גיבורים שלא מופיעים בתנ"ך מחוסר מקום, אבל בוודאי חיו, או דומים להם חיו, בארץ הזו שלנו לפני אלפי שנים.

בפרק הבא החל הקרב על רחב, “הזונה המשובחת ביותר בכל יריחו!", כדברי הכרוז. מול מלך יריחו, בעידוד מלכת יריחו השונאת את רחב מאוד, מסיבות שבוודאי הוסברו בפרקים הקודמים, נלחמים זוגות גברים זה בזה. הם לא נלחמים רק כדי להשיג אישה. רבים מבין הלוחמים מאוהבים ברחב. היא מוצגת כאישה נאה ועדינה, שגברים רבים מאוהבים בה נואשות. היא גם מוצגת כאישה שבפונדק התענוגות שבו היא עבדה אף אחת לא התעלתה עליה בקסם שבריקודה ובחן שלה.

בני ישראל מוצגים בפירוט לא קטן מזה. הם גרים באוהלים יפהפיים, הגברים העבריים לבושים בשריוני עור של לוחמים וחרב למותניהם, הנשים בשמלות ארוכות, ובינתיים, בעת ההכנות לקרב על יריחו, מתחוללות הרבה עלילות. מצוקת נערה שנכנסת להריון ממי שפיתה אותה בעודה מאורסת לאחר, תככים בין נשים על לבו של גבר, ועוד סיפורים אנושיים רבים. אחת מעלילות המשנה היא על כנענית שחדרה לתוך בני ישראל במטרה לחיות ביניהם. היא משקרת באומרה שהיא האם של ילדה קטנה שאמה נעלמה, ומגדלת אותה, עד שהילדה נעשית אישה האהובה על יהושע וגם היא אוהבת אותו, אבל היא מתרחקת מיהושע מתוך אמונה מוטעית שהיא כנענית, ויהושע לא מבין על פני פרקים רבים מדוע היא דוחה אותו.

כנענים שחדרו אל בני ישראל באותה תקופה העסיקו אותי מאוד ברומן שכתבתי (“עובדות על תשוקה מסוימת"). לא האמנתי שיום יבוא ואפגוש בנושא כזה פרי מוח אחר, ועוד בפורטוגזית ברזילאית. יש המון גיבורי משנה, האח הצעיר של רחב וחבורת נערי הרחוב שלו, בעל המוסד שבו עבדה רחב, קשיש חביב שמתמרן בין לקוחות אלימים, חברותיה של רחב לעבודה, אבא ואמא של רחב, שם אביה אוריה, סנדלר זקן, והוא מחליט ללכת להילחם בקרבות על רחב, כדי להציל את בתו, אף שהוא מתנגד לדרך חייה ואף שאשתו מזהירה אותו שישברו לו את העצמות מיד. אנו מכירים את מלך יריחו ואת המתחים בינו לבין המלכה המרשעת, זאת ששונאת את רחב. גם בצד העברי יש הרבה גיבורי משנה. שמות עבריים יש לגיבורי הסדרה: לאה, יסכה, כלב, אלעזר, מכיר, לבנה, אביתר, אלדד, געל. כולם קמים לחיים מול העיניים, בפורטוגזית וכאמור - בתרגום לעברית.

הסדרה פרו־ישראלית באופן מודגש. בני ישראל הם הטוב. אלוהי ישראל הוא האלוהים האמיתי. הבטתי בסדרה ונדהמתי. כדי שלא תבואו אליי בטענות, אומר שזו לא רמת ההפקה של “ויקינגים" או של סדרות תקופתיות של ה־BBC. התלבושות תפורות קצת פחות מדי, המשחק מודגש קצת יותר מדי. גם התסריט איננו אינגמר ברגמן או האחים כהן, אבל היי, סדרה כל יום! ענייני טעם כאלה נעלמים כאשר מתרגלים. ההחייאה הזו של עולם התנ"ך, הפרשנות הנועזת וההאנשה, הרבה דברים בסדרה הזו שווים. שווים צפייה.

השנאה והתגובות

לפני שבוע פרסמתי פה קטע שבו תהיתי אם ראוי לקחת ילדים להפגנות נגד נתניהו, הפגנות שהן מקום רווי שנאה. מישהו צילם את הקטע מהעיתון והפיץ בפייסבוק, ראיתי מאות תגובות. הרוב המוחלט של הטוקבקים היו נגדי. חלק טענו שהשנאה באה רק מן הצד השני. למשל, מישהו שכתב ישירות אליי במייל: “לך לצד של תומכי הדוצ'ה, ותראה בוטיקי שנאה ממש. קללות, נאצות, איחולי מחלות ושליחה לאושוויץ אפילו!".
שנאה רעה מכל צד שהוא. אם הייתי שומע דברים כאלה, הייתי ניגש ומסביר שלא זו הדרך להתווכח.

אני לא אוהד אף קבוצת כדורגל לא רק כי כדורגל משעמם אותי, אלא כיוון שאני לא מבין איך אדם משתייך לקבוצה שמקללת את הקבוצה השנייה. אף פעם לא הבנתי איך פוליטיקאים כרובי ריבלין, אהוד אולמרט, בנימין נתניהו או אביגדור ליברמן, למשל, יכולים לשבת ביציע בית"ר ירושלים, בתוך קהל שצועק “מוות לערבים". בלי שנאה ובלי קללות, בבקשה. ובמקומות שבהם אי אפשר בלי שנאה, כי היא העיקר: בלי ילדים, בבקשה.

באין תקווה

עוד על הפוליטיקאים המבטיחים תקווה:
אם תיתן לאדם דג, הוא יאכל יום אחד.
אם תיתן לאדם חכה, הוא יאכל כל החיים.
אם תבטיח לאדם תקווה, הוא ימות כשהוא מקווה לדג.

פינת השלולית

נסיכה שחותמת “תומכת לחימה, נוב' 18" התוודתה בלשון זו: “בנים זה כזה עם תמים. יצאתי לדייט אתמול, והצפרדע מספר לי על עצמו כאילו לא חרשתי כל הלילה לפני כן על האינסטגרם שלו ושל כל המשפחה שלו וגם של האקסית".