1. 31 שנים חלפו מאז התפרסם במגזין יוקרתי בישראל מאמר מערכת נוקב ובוטה, אחד מסדרת מאמרים אנטי־ממסדיים שכותרתם הייתה "מושחתים, נמאסתם", ססמה הנשמעת כיום בפיהם של המפגינים בכל רחבי הארץ ומופיעה על השלטים בהפגנות בבלפור, על הגשרים ובצמתים מרכזיים.
31 שנים חלפו, ונראה שדבר לא השתנה. כותרת המאמר אז הייתה "ארץ קטנה עם כיפה". הנה תמציתו: "צריך להיות רשע וגס רוח כדי להשוות את חברי הממשלה והכנסת לזונות העובדות בתל ברוך, אבל לפעמים האמת היא מרושעת וגסה, ועם הזונות בתל ברוך הסליחה על ההשוואה.
"לזונות המוכרות את גופן עבור אתנן אין אשליות לגבי מהות מקצוען, הן יודעות מה מעמדן בחברה, הן רגילות למעצרים משטרתיים מטופשים, וטענתן לגבי ההיצע והביקוש של מקצוען אינה משכנעת איש. זונות הפרלמנט מחזיקים מעצמם כנבחרי העם, כאנשי כבוד, כאנשים בני סמכא בענייני רומו של עולם, כמקבלי החלטות שקובעות את גורלנו.
"זונות הפרלמנט לא מוכרים את עצמם עבור תקיעה חד־פעמית: הם אוהבים תקיעות ארוכות טווח במחיר מיליוני שקלים. או לחלופין, משרות רמות שיכניסו להם מלבד מזומנים גם כבוד, שררה וחיים נוחים עם חשבון הוצאות פתוח.
"לזונות הפרלמנט יש גם כמה ערסים מקצועיים המתמחים בשידול לזנות. הם עשו זאת בעבר, והם ממשיכים בזה בהווה, כי ערס נשאר ערס...
"אדוני היו"ר, אדוני ראש הממשלה, חברי הכנסת, סוחרי אצבעות, זונות פוליטיות: הרשו לי לומר לכם את האמת ללא מורא, ללא משוא פנים, בלי שום מידה של רחמים ועם כל הסיכונים של הוצאת דיבה, שם רע, שם מסריח: נ־מ־א־ס־ת־ם!!!".
מוזר שממש באותה תקופה הייתה ממשלת קקאמייקה שהוגדרה כממשלת אחדות לאומית, היו קומבינות פוליטיות מצחינות, סחר מכר במשרות ותפקידים. 31 שנים חלפו, הפוליטיקה והפוליטיקאים נשארו כפי שהיו אז, אותה רמה, אותם דפוסי התנהגות. ההבדל הקטן הוא שהזונות של היום הרבה יותר אינטליגנטיות מהפוליטיקאים, והשפה שלהן יותר נקייה משפת הביבים של נושאי המשרות הבכירות.
את המאמר כתב אחד בשם נתן זהבי, שערך את המגזין "מוניטין פנטהאוז". האיור שנלווה למאמר היה מעשה ידיו של האומן חתן פרס ישראל דוד טרטקובר. באיור נראה בניין הכנסת עם הלוגו "שוקחתן".
2. למפגינים נגד השחיתות השלטונית ונגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, המואשם בשלושה סעיפי אישום חמורים, יש תלונות קשות על ההתנהגות האלימה נגדם מצד המשטרה.
המפגינים - המוגדרים על ידי ראש הממשלה והחבורה המקיפה אותו כ"אנרכיסטים, מסוממים, חייזרים, מפיצי מחלות" ועוד כינויים מסריחים מעוררי פלצות - לא זוכרים שלאורך ההיסטוריה היו במדינת ישראל הפגנות שבהן אלימות המשטרה הייתה ברמות הרבה יותר גבוהות. היא הגיעה לשיאה בהפגנות הפנתרים השחורים, בהפגנות נגד המלחמה בווייטנאם ובהפגנות של אנשי הרב עוזי משולם בפרשת ילדי תימן החטופים.
אני זוכר הפגנה בירושלים שבה השוטרים חמושים באלות עץ כיסחו את הצורה לצעירי הפנתרים השחורים, שראש הממשלה גולדה מאיר כינתה במבטא אנגלו־סקסי "הם לא נחמדים". אכן הפנתרים השחורים לא היו נחמדים, ולכן הם השיגו הישגים נכבדים (אם כי לא מספיקים) בתחום הרווחה. גם מפגיני השמאל שהפגינו (בין השאר) נגד המלחמה בווייטנאם חטפו אלות מפצחות גולגולות, שלא לדבר על הפגנות המגזר הערבי בשנת 2000, שהסתיימו בירי ובהרוגים מקרב המפגינים.
אני לא רוצה להתנבא, כי ה"נבואות" שלי בנושאים האלו בדרך כלל מתממשות, לכן אזהיר את המפגינים שאם הם יעלו הילוך בהפגנות - וזה מה שנראה כעומד לקרות - הרבה מהם ימצאו את עצמם במחלקות לרפואה דחופה, ממתינים לטיפול זמן רב, כי חדרי המיון עמוסים לעייפה.
למשטרת אוחנה ולעומד בראשה נמאס מההפגנות. שיירות המכוניות העולות לירושלים מטריפות אותם, וכך גם המפגינים בבלפור, בצמתים ועל הגשרים. מפגיני הימין החלו בהתקפות פיזיות על המפגינים נגד ביבי. זה עדיין לא הביא לשפיכות דמים חמורה, אבל כל הסימנים מראים שזה יקרה בקרוב. ככל שהמצב הכלכלי ילך ויחמיר, ככל שיעלה מספר המובטלים, ככל שיעלה מספרם של אלו שנזרקו מדירותיהם השכורות כי אינם עומדים בתשלומים - כך תעלה רמת ההתנגדות של המפגינים לשוטרים ועשרות פצועים יהיו בכל הפגנה. זה רק עניין של זמן.
אנשים שמאבדים מקום עבודה, מאבדים דירה, מאבדים תקווה והייאוש משתלט עליהם - עלולים לעשות מעשים שלא היו עושים בימים רגילים. ראו הוזהרתם.
3. לקראת ראש השנה ויום הכיפורים נזכרתי בגברת "חנה תשבצים", פלמ"חניקית קשישה שהייתה עושה מדי יום לפני הצהריים את דרכה מביתה ברחוב ארלוזורוב לחנות מגה ברחוב ויצמן. בכל פעם שעברה על פניי הייתה עוצרת לכמה דקות, שואלת לבריאותי, מפצירה בי שאפסיק לעשן, ונוזפת בי שיש לי טעויות בעברית כשאני משדר, בעיקר כשאני אומר למאזינים מה התאריך הלועזי וגם חוטא לפעמים באמירה כמו "שלוש קילו".
קראתי לה "חנה תשבצים", כי תמיד היו לה בעגלה מעטפות המיועדות למשלוח בתיבת הדואר השכונתית ובהן עשרות תשבצים שפתרה. היא הייתה שולחת אותן למערכות העיתונים כדי לנסות לקבל את הספרים שבהם זוכים הפותרים נכונה. מאחר שעם השנים מספר פותרי התשבצים הלך וקטן, חנה סיפרה לי בגאווה שכבר אין לה מקום על מדפי הספרים בביתה, כי היא זוכה בעשרות ספרים בכל שנה.
אחרי שאמי נפטרה, ובהמשך לשיחות שהיו לי איתה על המאכלים האהובים עליי, החליטה חנה שהיא תמלא את מקומה של אמי ולפני כל חג הייתה מביאה לי קופסאות פלסטיק ובהן רגל קרושה, גפילטע פיש, כבד קצוץ, וביום שנחה עליה רוח הבישול גם פלפל ממולא ומרק עוף.
השנה חנה לא הביאה לי את מעדני המטבח שלה, היא נפטרה בבית החולים איכילוב. הבן שלה אמר לי כשחלף ברחוב שהיא מאוד אהבה אותי ועל ערש דווי אפילו הזכירה את שמי. הזלתי דמעה. דור הולך ונעלם של אנשים טובים, חכמים, יודעי ספר, שבנו את הארץ הזו בדם, יזע ודמעות הולך לבלי שוב.
4. לפעמים אני מצטער שהצמד המופלא יהונתן גפן ודני ליטני הפסיקו להופיע יחד. גפן כותב ענק, ליטני זמר ענק, ושירי המחאה שלהם היו ונשארו חדים ונוקבים, שלא כמו רוב השירים של הדור הנוכחי, שרובם ריקים מתוכן, חסרי מסר ומשעממים את האוזן והראש. אחד השירים הנפלאים שכתב יהונתן ושר דני ממש מתאים לימים אלו, שבהם המסחרה באמונה ובאלוהים מגיעה לשיאים חדשים. שם השיר "הם מסתירים את אלוהים".
הם מסתירים את אלוהים
עם השקרים והזקן
והם עושים אותו כל כך קטן
הם חושבים שהוא אוהב אותם
אבל הוא לא צריך אותם בכלל
כי אם אלוהים היה צריך אותם
אז הוא היה האל הכי אומלל
וכשהוא רואה אותם משתוללים וצועקים: אוי, וויי!
אז לפעמים הוא מתבייש שהוא אדוני
הם סוחטים ממנו אהבה
יורקים על הרצפה ומשקרים
בשמו הם עושים כל דבר תועבה
והוא לא מבין למה הם מחכים
הם חושבים שהוא אוהב אותם
והוא מביט מעל, על השקיעה
ומצטער שהוא ברא אותם
כי הם מקלקלים את הבריאה
והוא רואה אותם משתוללים ומשקרים בשמו
אז לפעמים מתחשק לו להחריב את עמו
אולי זו הסיבה שהרבה אנשים בריאים
עוזבים את הדת
וחוזרים לאלוהים.