התמונה שהצטיירה מעשרות עמודי המסמך ששיגר לאחרונה יונתן יעקובוביץ, מנהל המרכז למדיניות הגירה ישראלית, אל שר הפנים, אל היועץ המשפטי לממשלה ואל מי שעומדת בראש בתי הדין העוסקים במסתננים, היא לא פחות ממטלטלת.

תחת הכותרת "שחרור מסתננים המהווים סכנה לשלום הציבור ממשמורת", פירט יעקובוביץ שורה של תיקים שבהם בחר דיין בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, רג'א מרזוק, לשחרר לחופשי מסתננים אלימים, המסוכנים לסביבה.

פעם אחר פעם, כך עולה מהמסמכים, מזהירה המדינה את מרזוק שלא לשחרר מסתננים שכבר הוכיחו את עצמם כעבריינים סדרתיים בתחום האלימות. פעם אחר פעם קורא מרזוק את החומר, וחרף כל האזהרות, שולח את העבריינים החוצה, לחופשי. בכמה וכמה מקרים הביאה המדיניות הזו של מרזוק לפגיעה קשה בקורבנות חפים מפשע. לא פעם ולא פעמיים הותקפו אנשים באלימות קשה, על ידי מסתננים שמרזוק שחרר, על אף שכל הנורות האדומות ידעו לסמן לו מראש שזה בדיוק מה שעתיד לקרות. מרזוק איננו הדיין היחיד העוסק בעניינם של המסתננים, אבל הוא היחיד שמשחרר את העבריינים הקשים שבהם בקלות שכזו.

ראו לדוגמה את סיפורו של קסטה סיום ברהה, שהסתנן לישראל בשנת 2009. ברהה הוא פגע רע של ממש. ב־2012 הוא נעצר לראשונה אחרי שתפס בכוח בירכיה של ילדה בת 13 ששחתה בחוף הים עם אחותה, וניסה להחדיר את ידו לאיבר מינה. הוא הואשם בביצוע מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 14, הורשע, ולבסוף נגזרו עליו שנת מאסר בפועל ועשרה חודשי מאסר על תנאי.

זמן קצר עבר, ותוך כדי ניהול ההליך המשפטי על התקיפה הראשונה שלו, ניגש ברהה לילדה בת 10 ברחוב, שפך עליה דבר מה, ובאמתלה של ניסיון לסייע לה לנקות את עצמה, הכניס את ידו למכנסיה וניסה לגעת באיבר מינה. ברהה לא שעה לבקשתה של הילדה שיפסיק, והיא הצליחה להשתחרר ממנו רק לאחר מאבק. גם על התקיפה הזו נשפט ברהה, ובסופו של הליך הוטלו עליו שנת מאסר בפועל ועונש מאסר נוסף על תנאי.

אזרח ישראלי שמסיים לרצות עונש מאסר הולך הביתה. כשמדובר במסתננים התמונה שונה. בכל מה שנוגע אליהם, קובע חוק הכניסה לישראל שאין לשחרר אותם אם יש בשחרורם "כדי לסכן את ביטחון המדינה, את שלום הציבור, או את בריאות הציבור". במקרים כאלה מחזיקה אותם המדינה במשמורת. זה מה שביקשה המדינה, באמצעות הממונה על ביקורת הגבולות, לעשות גם בעניינו של ברהה, שכל בר דעת הבין שהוא מסכן את שלום הציבור.

ברהה אכן הועבר למשמורת. אחת לתקופה ביקש להשתחרר, ובכל פעם נדחה מחדש. באחת ההחלטות, בתחילת 2016, נשען הדיין, דביר פלג, על חוות הדעת של היחידה הייעודית להגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין חוזרות, העוסקת בעברייני מין הנמצאים בפיקוח. "על פי הערכת מסוכנות עדכנית... מסוכנותו המינית של הנדון לטווח הארוך הנה גבוהה, תוך שחלה עלייה ברמת המסוכנות מבדיקה קודמת שנערכה", כתבה היועצת המשפטי של היחידה. "על פי הערכת מסוכנות, מסוכנותו הגבוהה של הנדון הינה גם כלפי קטינות קרובות ובנות משפחה".

ברהה התקשה להשלים עם הגזירה, ערער על ההחלטה, ופרקליטיו קיבלו מהשופט בבית המשפט המחוזי מסר ברור: "התשובה לשאלת בא כח המערער, 'עד מתי', הינה: עד ששחרור המערער לא יסכן בצורה כה מובהקת את שלום הציבור'", כתב השופט. הוא הוסיף עוד שמכיוון שלעבריין הוצעה האפשרות להשתחרר ולצאת מישראל למדינה שלישית, תוך קבלת סיוע כספי לו ולמשפחתו, והוא סירב, "אין לומר שכל דלתות השחרור נעולות בפני המערער". ברהה המשיך לנסות, מפעם לפעם. הדיינים מצדם המשיכו להשיב לו בשלילה. "המסוכנות הנשקפת מן המוחזק היא מסוכנות גבוהה", כתב אחד הדיינים בשלהי 2016, "אין מנוס מהשארתו במשמורת".

המציאות שבה ניתן להחזיק אדם במשמורת, גם כאשר סיים לרצות את עונשו, היא מציאות מורכבת, שבית המשפט העליון נדרש אליה לא פעם, תוך שהוא דוחה ניסיונות חוזרים ונשנים של ארגונים שונים לעקר את החוק מתוכנו. למרות זאת, העליון קבע מגבלות על משך ההחזקה במשמורת כאשר קיימות חלופות מידתיות יותר שיכולות "לאיין את הסכנה".

מגבלה שכזו נקבעה על ידי שופטת העליון, דפנה ברק ארז, בעניינם של מסתננים המעורבים בעבירות מין, במה שמכונה "הלכת טומגזי". מכיוון שקיים חוק שמאפשר להטיל על עברייני מין "צו פיקוח" גם לאחר ריצוי מאסרם, השופטת קבעה כי יש להטיל צו שכזה במקום משמורת, "כשהוא אפשרי למניעת מסוכנותו של שוהה בישראל שלא דין". בעקבות פסק הדין נאלץ בית הדין לשחרר את ברהה, אך לא לפני שדרש ממנו הפקדת ערבות בגובה 3,000 שקל והתחייבות עצמית בגובה 10,000 שקל, ותבע ממנו לספק כתובת קבועה, ולהתייצב אחת לחודש במשרדי רשות האוכלוסין, בנוסף לצו הפיקוח.

הפגנה נגד מסתננים בדרום תל אביב

חודשים ספורים עברו, והמציאות טפחה על הפנים, כשברהה נעצר אחרי ששוב עשה מעשה מגונה, הפעם בקטינה שטרם מלאו לה 16. לא הפריע לו צו הפיקוח. לא הזיזו לו תנאי השחרור. לא עניין אותו המאסר על תנאי, שהיה תלוי נגדו. "הטעם לצורך בהחמרה עם הנאשם נובע מכך שהנאשם הורשע כבר פעמיים, ואף תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי, אך נראה כי חרף זאת והגם שהנאשם כבר נשא פעמיים בתקופות מאסר ממושכות יחסית, כאמור לעיל, הוא לא הורתע מלחזור על מעשים", כתבה השופטת שהרשיעה אותו שוב. ברהה ריצה את עונש המאסר, ולאחריו, באופן צפוי, כעבריין סדרתי שכבר הוכיח את מסוכנותו, הועבר למשמורת, במטרה למנוע ממנו את האפשרות להמשיך ולפגוע בילדות.

עכשיו הגיע התיק שלו אל הדיין רג'א מרזוק, וזה, באופן בלתי נתפס, החליט לשלוח אותו שוב לחופשי, ושוב רק עם אותו צו פיקוח שכבר הפר. "החלטה על המשך החזקתו במשמורת בשל מסוכנות המיוחסת לו, או לשם הרחקתו, אינה סבירה, אינה מידתית ופוגעת יתר על המידה בזכות המוחזק לחירות", כתב מרזוק, "לפיכך הנני מורה על שחרור המוחזק". בלי תנאים מגבילים, בלי להתחשב בעובדה שמדובר בעבריין מסוכן שכבר הפר ארבע פעמים את צווי הפיקוח שנועדו לעקוב אחרי עברייני מין כמוהו. פשוט כך.

המקום הראוי לעבריין

טוב, תגידו, אולי זה מקרי. אין שופט שלא טועה. אז זהו, שככל שמדובר במרזוק, לא מדובר בטעות, אלא במדיניות. איך אנחנו יודעים את זה? גם משום שאין עוד דיין שמשחרר כך עבריינים מסוכנים אל הרחובות כמוהו. גם משום שעד נקודה מסוימת, אפשר להבין שיש תפיסות עולם שונות אצל שופטים שונים או דיינים שונים. אבל כשעבריין נדון למאסר על תנאי ומפר אותו, והדיין משחרר אותו שוב, ומסביר שיש סיכוי טוב שהפעם הוא לא ישוב לסורו משום שהוא יחשוש מעונש המאסר שמחכה לו, אותו עונש שלא הפחיד אותו בפעם שעברה - זה כבר עניין אחר.

הנה דוגמה. אבכר נוראלדין הסתנן לישראל באוקטובר 2008. שנתיים אחר כך הוא כבר הורשע בתקיפה ובאיום בסכין, וישב בכלא. באוקטובר 2012 הוא הועבר למשמורת אחרי ששני אנשים - אחד אריתריאי, אחד קמרוני - העידו שתקף אותם, כל אחד באירוע אחר, כדי לשדוד אותם. התיק הזה לא הבשיל לכתב אישום, משום שהמתלוננים, אלה שטענו שזיהו את נוראלדין בוודאות כמי שתקף אותם, נעלמו.

כך או כך, הדיין דביר פלג, שדן בסוגיית המשמורת שלו, השתכנע כי נשקפת ממנו "סכנה ברורה ומוחשית לשלום הציבור במדינת ישראל". באפריל 2014 הוא הועבר למתקן חולות. שלושה חודשים אחר כך ברח משם. ב־2015 הוא ברח שוב. באוקטובר 2016 תקף נוראלדין את בת זוגו הישראלית, לאחר שזו ביקשה להיפרד ממנו. נוראלדין חבט בה באגרופו, בעינה ובאזור המותן שלה, ולאחר מכן הכניס אותה לדירה וכלא אותה למשך יום שלם. בסופו של הליך, הוא הורשע ונדון לשבעה חודשי מאסר. כשסיים אותם, הוכנס למשמורת.

בשלב מסוים הוחלט שלא ניתן להחזיק אותו בלי סוף, וביוני 2017 הוא שוחרר מהמשמורת עם תנאי שחרור קפדניים: ערבות בסך 3,000 שקל, התחייבות עצמית בסך 10,000 שקל נוספים, והכי חשוב: משמורן שיהיה צמוד אליו 24 שעות. בסוף הועבר שוב לחולות, כתחליף לתנאים.

הימים עברו, נוראלדין לא נח לרגע, וכתבי האישום המשיכו לזרום. עוד עונש מאסר אחד על איומים, תקיפה הגורמת חבלה והיזק לרכוש, שהגיעו בתגובה למישהו שקילל את אמא שלו, ועוד עונש מאסר על עבירות מתחום הסמים. לפני שלושה חודשים, אחרי שהובא פעם נוספת לשימוע בפני הממונה על ביקורת הגבולות, לאחר ריצוי מאסרו האחרון, החליט האחרון שמשמורת היא המקום הראוי לאיש כמוהו.

"מדובר בנתין עם שרשרת עבירות פליליות, כמעט מתחילת ההיסטוריה שלו בישראל", כתב הממונה, "בין השאר, כליאת שווא, תקיפה הגורמת חבלה ממש, איומים, נזק לרכוש במזיד... קיים רקע של שימוש בסמים ובאלכוהול... ישנו חשש מפני הסיכון שהנתין יחזור על מעשיו ויסכן את שלום הציבור... אין כל ערובה שעם שחרורו ממשמורת לא ישוב על עבירות דומות".

בתחילה התיק שלו הגיע לדיינת אחרת בבית הדין למשמורת, לירון קריספין בוקר, שקבעה כי תנאי מקדים לשחרורו הוא אישור ערבים, שיפקחו עליו 24 שעות, והמשיכה להחזיק אותו במשמורת. ואז, לפני כמה שבועות, לאחר שקריספין בוקר פרשה מבית הדין, הגיע התיק לטיפולו של הדיין מרזוק, שבתוך שלושה ימים החליט לשחרר את נוראלדין לחופשי, עם מגבלות קלות יותר ממה שדרשו הדיינים שקדמו לו בעבר, ובלי לדרוש ממנו להיות בפיקוח של ערבים כלשהם.

"החלטה על המשך החזקתו במשמורת, בשל מסוכנות המיוחסת לו, או לשם הרחקתו, אינה סבירה, אינה מידתית ופוגעת יתר על המידה בזכות המוחזק לחירות", כתב הדיין, "לפיכך הנני מורה על שחרור המוחזק בתנאים שיבטיחו איתורו והתייצבותו ויכולת פיקוח עליו". "הממונה על ביקורת הגבולות", המשיך מרזוק במשפט מדהים, "לא הראה כי נשקפת מהמוחזק כיום מסוכנות לשלום הציבור או ביטחונו". הגיוני, לא? למה שמישהו יחשוב שמי שהורשע בסדרה של עבירות אלימות, בתקיפה, בכליאת שווא, ובאיומים, ושהפר את תנאי השחרור שלו, יהווה סכנה למישהו?

טעות לעולם חוזרת

איפה הדברים מגיעים לאבסורד קיצוני? ובכן, בכמה מקרים שחרר מרזוק עבריינים כשהוא מסביר שעונש המאסר על תנאי שהושת עליהם יבטיח שלא ישובו לסורם. זמן קצר אחרי השחרור, שבו אותם מסתננים עבריינים לסורם, וכשסיימו לרצות עוד עונש מאסר והגיעו שוב לדיין מרזוק כדי שזה יחליט מה לעשות בהם - הוא בחר שוב לשחרר אותם. באיזה נימוק? ברור. שהמאסר על תנאי שהושת עליהם, שלא הפחיד אותם בפעם שעברה, יפחיד אותם עכשיו.

הנה דוגמה אחת כזו לאיש שאין דרך אחרת אלא לראות את מרזוק כמי שאחראי לעבירות שביצע, אחרי ששחרר אותו באופן מופקר אל הרחוב.

פילמון זארו הסתנן לישראל בינואר 2012. בדצמבר 2014 הוא הורשע בפעם הראשונה, בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, ונשלח לחמישה חודשי מאסר בפועל ועוד שישה חודשי מאסר על תנאי. כשסיים לרצות את עונשו, נדרשו הגורמים הרלוונטיים להחליט מה עושים בו. זארו עבר שימוע בפני הממונה על ביקורת הגבולות ברשות האוכלוסין, וזה קבע כי מדובר בצעיר שלא לוקח אחריות על כל מעשיו, שיש חשש כי הוא יחזור לבצע עבירות אם ישוחרר, ושאין חלופה שתאיין את המסוכנות שלו.

זארו, באמצעות המוקד לפליטים ולמהגרים, ביקש מבית הדין למשמורת לבטל את ההחלטה. מרזוק דן בבקשה, שמע את הצדדים, ופסק: זארו ישתחרר. "המשך החזקתו במשמורת אינה סבירה ופוגעת יתר על המידה בזכויותיו לחירות אישית, וחירות מפני מאסר או מעצר", כתב, והוסיף עוד כמה מילים: "התרשמתי כי ריצוי המאסר בפועל, יחד עם תקופת המשמורת שבה נתון המוחזק מעל 50 ימים, ובצד העונש הצופה פני עתיד שהושת עליו, יש בהם להרתיעו מלחזור על מעשים כגון המעשה שבו הורשע". במילים אחרות, מרזוק האמין שזארו ילמד את הלקח, ושהמאסר על תנאי שמאיים עליו ישפיע עליו לא לשוב על מעשיו הרעים.

המציאות, מסתבר, חשבה אחרת מהדיין מרזוק. באוגוסט 2016, ימים ספורים לאחר שהשתחרר ממשמורת, נעצר שוב זארו בגין חשד לתקיפה לשם גניבה. נגד זארו הוגש כתב אישום, שבגינו הורשע בהמשך, ובינתיים הוא נשלח על ידי בית המשפט למעצר בית. אלא שזארו לא נח לרגע. בעודו במעצר בית, ימים ספורים אחרי ביצוע התקיפה הקודמת, הוא השתתף בקטטה אלימה, שבמהלכה פגע במישהו באמצעות אבנים, ואף נגח בראשו כמה פעמים. הקורבן סיים את האירוע הזה עם שבר בגולגולת ועם דימום מוחי. זארו, בפעם השלישית, הורשע בחבלה בכוונה מחמירה ובתקיפה בנסיבות מחמירות.

זוכרים את ההסבר של מרזוק שלפיו המאסר על תנאי שהושת על זארו ירתיע אותו מלעבור שוב עבירות? אז כדי להבין כמה מופקרת הייתה ההערכה הזו, צריך להדגיש שוב שאת התקיפה השנייה והשלישית, שבהן הורשע, ביצע זארו כשלחובתו עונש של מאסר על תנאי מהמאסר הראשון.

רגע, זה לא נגמר. זארו נשלח לעשרה חודשי מאסר על העבירה השנייה ועוד ארבע שנות מאסר על העבירה השלישית, ואז, כשסיים לרצות את עונש המאסר, עלתה שוב השאלה אם ניתן לשחרר אותו או לא. לממונה על ביקורת הגבולות, שערך לו שימוע לפני כחצי שנה, לא הייתה התלבטות. על רקע שרשרת עבירות האלימות שלו, היה ברור שכל דבר שאיננו משמורת יהווה סכנה לשלום הציבור. אלא שאז חזר התיק לדיין מרזוק. מרזוק - שההערכה הקודמת שלו שזארו יחזור למוטב, התנפצה על ראשיהם של קורבנות נוספים, ששילמו בגופם את מחיר החלטתו - לא התבלבל לרגע לפני ששחרר אותו שוב לחופשי.

מתקן חולות (צילום: פלאש 90)
מתקן חולות (צילום: פלאש 90)

"לא עלה בידי הממונה לעמוד בנטל להראות קיומו של אינטרס ציבורי בעל משקל ממשי המצדיק הותרת המוחזק במשמורת בשלב זה", כתב מרזוק, והוסיף: "החזקתו במשמורת, בשל מסוכנות המיוחסת לו או לשם הרחקתו, אינה סבירה, אינה מידתית ופוגעת יתר על המידה בזכות המוחזק לחירות". את אחד הנימוקים להחלטתו הוא מבסס, כן, כן, שוב על מאסר על תנאי שהוטל עליו. "כמו כן הושת עליו עונש הצופה פני עתיד, מאסר מותנה של 24 חודשים או 10 חודשים בהתאם לסיווג העבירה כנ"ל, וזאת ככל והמוחזק יבצע שוב עבירות הנופלות לגדר המאסר המותנה שהושת". אותו זארו, שלא הורתע בעבר ממאסר על תנאי, וחזר לבצע אחריו עוד שתי תקיפות אלימות.

עוצמת ההפקרות

לעתים האבסורד צועק ממקום אחר לגמרי. שהרי מדוע אנחנו רואים את ההחזקה הממושכת של המסתנן במשמורת כבעייתית? משום שלכאורה אין למסתננים הללו ברירה. משום אין להם דרך לחזור הביתה, והם תקועים כאן, עד שהדבר יתאפשר.

אלא שמתברר שבחלק מהמקרים אין כזו בעיה. קחו לדוגמה את מוסא פוג'ו. הבנאדם הסתנן לישראל ב־2010, היה כאן שנתיים וחזר הביתה, לסודן. כעבור שלוש שנים, ב־2015, החליט לחזור והסתנן אלינו שוב. בסיבוב השני שלו אצלנו, הכיר פוג'ו בת זוג, ותקף אותה באלימות. הוא הורשע בסעיפים של תקיפה הגורמת חבלה ממש, בתקיפה סתם ובשתי עבירות של איומים, ונגזרו עליו שבעה חודשי מאסר.

בינואר השנה, אחרי שממונה ביקורת הגבולות קבע שהוא מהווה סכנה לשלום הציבור, הוא הועבר למשמורת. כמה ימים עברו לפני שהתיק שלו הגיע למרזוק, וזה שחרר אותו בתנאים מצחיקים של הפקדת 1,500 שקל במזומן, חתימה על ערבות עצמית של 8,000 שקל והתייצבות במשרדי רשות האוכלוסין אחת לשבועיים.

מה כל כך הזוי בהחלטה הזו? ובכן, מרזוק הסביר בהחלטה שלו שפוג'ו הוא נתין סודן, ומכיוון שלישראל אין יחסים עם סודן, לא צפויה ההרחקה שלו בקרוב, ומכאן שאין לשים אותו במשמורת, כשהוא כלוא כאן בלית ברירה, בלי פתרון אחר. אלא שכפי שכבר סיפרנו, פוג'ו נכנס ויוצא מכאן כמו מתחנת רכבת. אין לו בעיה לחזור לסודן, ואין לו בעיה לשוב אלינו. וכשהוא שב לסודן, הביתה, הוא שב אליה מרצונו, ולא אירע לו דבר.

אם לא די בכך, הוא גם הסביר לדיין למה חזר לפה: "בגלל המצב בסודן. המחיה קשה מאוד שמה, ופה בישראל יותר טוב". במילים אחרות, הוא לא ברח, הוא לא נמלט, אין איומים על חייו, הוא כאן פשוט משום שטוב לו כאן. מה זה אומר? זה אומר שאם לא נוחה לו המשמורת שהמדינה מבקשת לשים אותו בה, כדי שלא יפגע בעוד אנשים, הוא יכול לקום וללכת מכאן. מפתחות הכלא שלו, במובן הזה, נמצאים בידיו. אלא שהדיין מרזוק אפילו לא ביקש ממנו לצאת מישראל. אין הסכם עם סודן, הסביר מרזוק, ולכן פוג'ו לא יכול לחזור הביתה. משכך, אין שום בעיה שישוחרר ויסתובב ברחובותינו. יתקוף עוד פעם? נחשוב שוב מה עושים.

ועוד דוגמה אחרונה שתבהיר את עוצמת ההפקרות. יונס סלמון, מסתנן ששהה במתקן סהרונים לאחר שהפר את תנאי השהייה במתקן חולות, שפך מים חמים על חברו לתא, ושלח אותו לטיפול נמרץ עם כוויות בדרגה 2 בכל מיני מקומות בגופו. "מעשה אכזרי, חמור ומסוכן", כינה את המעשה הזה סגן נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע.

סלמון ישב בכלא 20 חודשים, ובהמשך, בהתלבטות אם לשחרר אותו או להותיר אותו במשמורת בשל מסוכנותו, החליטה הדיינת לירון קריספין בוקר לשלוח אותו לחופשי, אבל רק בתנאים מגבילים ועם פיקוח צמוד. סלמון נדרש להפקיד ערבות עצמית בסך 10,000 שקל, ולמצוא שני ערבים שיתחייבו לפקח עליו 24 שעות.

כמה חודשים אחר כך, בשעה שהוא אמור להיות תחת פיקוחם של שני הערבים, שניהם תושבי אזור המרכז, עשה יונס סלמון מעשים מגונים בשתי נשים בטבריה. סלמון הורשע שוב, הוטלו עליו עשרה חודשי מאסר, והדיין רג'א מרזוק היה צריך להחליט אם לשחרר אותו או להשאיר אותו, בשל מסוכנותו, במשמורת. סלמון, רק נזכיר, לא היה רק עבריין מסוכן. סלמון פגע מינית בשתי הנשים בטבריה כשהוא היה אמור להיות תחת פיקוח צמוד של שני אנשים. האם זה אמור לשחק נגדו? הצחקתם את מרזוק. נכון, הוא תקף את חברו. נכון, הוא ביצע מעשה מגונה בשתי נשים, כשהוא אמור להיות תחת פיקוח צמוד. אבל היי, איזו סיבה יש לחשוב שהוא יעשה את זה פעם שלישית?

"לא מצאתי קיומן של ראיות המלמדות על מסוכנות נשקפת כיום מהמוחזק, מעבר לטענות ביחס לביצוע עבירות המין נשוא השתת צו הפיקוח (שהוטל על ידי בית המשפט - ק"ל)", כתב. "החלטה על המשך החזקתו במשמורת, בשל מסוכנות המיוחסת לו, או לשם הרחקתו, אינה סבירה, אינה מידתית ופוגעת יתר על המידה בזכות המוחזק לחירות. לפיכך הנני מורה על שחרור המוחזק בתנאים של צו הפיקוח כפי שהורה עליהם ביהמ"ש השלום טבריה".

מרזוק, רק כדי שיהיה מובן, שחרר את סלמון בתנאים קלים בהרבה מאלו שהטילה עליו הדיינת הקודמת, לפני שביצע את המעשים המגונים.

חשוב להדגיש שבמהלך השנים הטיל בית המשפט העליון הגבלות שונות על החזקה ממושכת מדי במשמורת של מסתננים עבריינים שסיימו לרצות את עונשם, כל עוד אין דרך להחזיר אותם לביתם. יש בזה גם היגיון. אבל הפרקטיקה שפיתח הדיין מרזוק, ששולחת לרחובותינו עבריינים מסוכנים, שהוכיחו פעם אחר פעם ששום דבר לא מרתיע אותם מלהמשיך לפגוע, מסוכנת לציבור.

במדינת ישראל מסתובבים כבר כיום נפגעי אלימות שרשאים לראות במרזוק אחראי למה שאירע להם, כאשר שחרר לחופשי מסתננים עם עבר פלילי אלים, חרף כל האזהרות, ואלה פגעו בהם על לא עוול בכפם. למרבה התדהמה, על אף שאפילו בית המשפט העליון אישר להחזיק אנשים מסוכנים כאלה במשמורת, המדינה בחרה שלא לערער על אף אחת מההחלטות הללו, ומעקב של המרכז למדיניות הגירה ישראלית מלמד שישנן עוד רבות נוספות. אם מישהו לא יעשה משהו בעניינו של הדיין הזה, רשימת הקורבנות רק תלך ותגדל.

ממשרד המשפטים נמסר בתגובה כי מדובר בהחלטות שיפוטיות, אשר נתונות לביקורת שיפוטית של ערכאת הערעור.