תל אביב של פעם נמחקת, במקומה מתרוממת באוויר עיר של מגדלים

1. בחודש אוגוסט 1956, לפני 64 שנים, התרחש אירוע חגיגי בשכונה שלנו. הילדודס השובבים עמדו פעורי פה כשהגיעו מכוניות מפוארות, שמהם יצאו אנשים חשובים, בראשם יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק, כדי לחנוך את הבניין בעל השם המכובד "בית הפארבנד על שם המלין", שתקעו לנו על המגרש שבו היינו משחקים.

היו לנו ויכוחים אם לתקוף את הפולשים עם פצצות מים, פצצות סירחון, או פצצות עשן, אבל האימה מהשוטרים שהגיעו לאירוע וגם הפחד מההורים גרמו לנו לעמוד בשקט. בכל זאת לא יכולנו להתאפק, וסחבנו משולחנות הכיבוד ופלות, עוגיות ובקבוקי טמפו ותסס בכמויות מסחריות, שאת חלקם העברנו למרתף הבניין שלנו, שיהיה מלאי לימים הבאים.

נזכרתי באירוע החגיגי הודות לדני רכט, ששולח לי לאחרונה קטעים מאירועים היסטוריים שאירעו בתל אביב ומתפרסמים באנציקלופדיה העירונית. לאלו שלא מכירים את ההיסטוריה של העיר תל אביב, כדאי להזכיר שאזור כיכר המדינה היה שכוח אל בשנות ה־40 וה־50 של המאה הקודמת. כל השטח היה מלא קוצים ודרדרים, פה ושם היו כמה עצים. בימי החורף הכיכר הייתה הופכת לאגם עם צפרדעים וראשנים, ובלילות היה האזור מלא בתנים מייללים, ולהסתובב עם רדת החשיכה היה פחד מוות.

באינפורמציה ששלח לי דני רכט נאמר שאת בית ליסין ובית המלין, השוכנים בפינת הרחובות ויצמן וזכרון יעקב, תכנן האדריכל אריה שרון, מה שגרם לי לחייך חיוך גדול, ולהיזכר בהיכרותי עם שרון שהתרחשה במשרדיו ברחוב הירקון, 16 שנים מאוחר יותר.

באותה תקופה עבדתי קצת בדיג עם אורי, בנו של אריה. בלילות הייתי מסתובב עם אלדר, הבן הבכור של אריה, שגם הוא אדריכל ועבד במשרד של אבא שלו. ערב אחד ישבתי עם אלדר, עמוס קינן ויגאל תומרקין בבר "פורטו ריקו" ברחוב דיזנגוף. הייתי במצוקה כספית, ומצבי הכללי היה מחורבן. תוך כדי שתייה שאלתי את אלדר הג'ינג'י החביב אם יש לו איזה חובות אבודים מאנשים שעשה להם עבודה ולא שילמו לו, ואולי אני אצליח בדרך ממזרית כזו לגבות את החוב תמורת אחוזים. כיום זה נשמע כמו סיפורי מאפיה, אבל אז בבר עם אלכוהול בראש זה נשמע נורמלי לחלוטין.

אלדר הנהן, נתן לי שם של אדם, את סיבת החוב והזמן שעבר מאז ביצע עבורו את העבודה. סיכמנו בעל פה שאני רכשתי את החוב. המוח היצירתי שלי הבריק. עשיתי לבעל החוב תרגיל חצי מלוכלך, שגרם לו להחזיר את החוב לאלדר במהירות שיא.

מאחר שמשרד האדריכלים שרון היה מהגדולים והחשובים בארץ והכל התנהל בו על פי חוק, את ההכנסה מבעל החוב רשמו בספרים, והצ'ק שנכתב עבורי היה מחויב בחתימת אריה שרון. הוא רצה להכיר את הברנש שגבה את החוב האבוד, שהוא גם שוליית הדייג של בנו אורי.

הגעתי אחוז חיל ורעדה למשרדו של אריה. המזכירה הכניסה אותי לחדרו המפואר. הג'ינג'י גבה הקומה חייך לקראתי חיוך גדול. המזכירה שלו נתקעה במקומה עם מבט תמה, למה הפושטק מגודל השיער שנראה כמו ביטניק זוכה ליחס לבבי כל כך. אריה שרון הרים קולו וביקש ממנה לעוף מהחדר כדי שתהיה לו קצת פרטיות, ומאז אותו יום נעשינו ידידים.

כדי לא לתת חומר לשונאיי לא אספר מה היה התרגיל שעשיתי כדי לגרום לבעל החוב לשלם אותו.

 2. בית ליסין היה מרכז תרבותי נפלא, עם אולם הקרנות שבו ראינו את מיטב הסרטים של שנות ה־50 וה־60. מאחר שהיינו תפרנים, התפלחנו לאולם בשיטות ממזריות, מנסים להתחמק מעיניו הבולשות של הסדרן בדיחי והמקרין אפרים.

כשהמקרין היה קולט אותנו חודרים לאולם מהחלון הענק שהיה בצדו הצפוני, הוא היה מדליק את האורות ומפסיק את ההקרנה. הסדרן בדיחי היה רודף אחרינו בצרחות ומגרש אותנו. לימים הגענו ילדי השכונה להסכם עם הצמד בדיחי־אפרים, שניכנס בלי תשלום לראות את הסרטים בתנאי שנתנהג יפה ולא נפריע בזמן ההקרנה. גם זה סוג של פרוטקשן, יאמרו המנוולים דורשי רעתי.