כמנהג הימים האלה, השבוע צוין יום הולדתי בקרב המשפחה המצומצמת. לא תאמינו מי הגיע למסיבת יום ההולדת שלי: יהונתן גפן ודני ליטני! מיד אסביר כיצד זכיתי להופעה פרטית של שני אלה, אבל מי שרוצה לשמוע את "בילי השולף" (שלא היה שורד שום מבחן של תקינות פוליטית) ייאלץ לשלם במעט נכונות לקרוא פילוסופיה בגרוש מאת חתן השמחה:
קשה לציין את הגיל המדויק שבו נפרד אדם מחלומותיו, אבל יש מצב שאני נמצא בסביבות הגיל הזה. איך אני יודע? ראשית על דרך השלילה: אדם בן 20 שיקרא את המשפט הזה יחשוב שמדובר באסון גדול. לעומתו, מי שמבוגר ממני בעשור (נניח) יקרא אותו מתוך הנהון של הסכמה. כי בניגוד למה שחושב הצעיר, שכל הווייתו היא חלומות ותוכניות לעתיד, המבוגר יותר יודע שהפנטזיה - כלי נהדר בשירות הקידמה האנושית - היא קצת כמו בגד אופנתי - נראית טוב רק על צעירים.
בגיל מסוים הופכים החיים, כמו הפוליטיקה, לאומנות האפשר: לפעמים אתה מקריב חלומות מסוימים כדי לאפשר לאחרים להתגשם. לפעמים אתה מגלה שחלום ספציפי שפעם הסעיר את מחשבותיך, פשוט חדל מלהתקיים. ולפעמים, אם מותר לקשיש לעדכן דימויים מפי לנון - החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה חולם חלומות אחרים.
החגיגה, כאמור, התקיימה בנוכחות המשפחה המצומצמת, ואף על פי שגיל 51, אחרי כל הפסטיבל בשנה שעברה, הוא לא מועד שאמור להביא עמו הפקות ענק, הרי שבכל זאת נקבע תקדים קטן: הלוקיישן שנבחר לאירוע הוא דירתם של בתי הגדולה ובן זוגה. כן, חברים, לפעמים "חיים" הם כינוי לפרק הזמן שבין ציון יום הולדתך בפעם האחרונה בבית הוריך - ועד לרגע שבו אתה מציין אותו לראשונה בבית ילדיך, הרהור שאפשר לצמצם לחמש מילים בלבד: כן, אני כבר לא צעיר.
כמה שעות קודם לכן, בזמן ששחיתי לי בים - שלכבוד הולדתי קיבל את פניי כבריכה ענקית מלאה במי מלח - שדדה משפחתי סניף של "דליקטסן" וערכה שולחן לבראנץ' של קישים ומליחים, כולל כמה בקבוקי יין, אולי כדי לציין את אחד ההישגים הגדולים של חיי: העובדה שהנחלתי לילדיי את ההכרה ששום ארוחה אינה שלמה בלי ליווי אלכוהולי הולם - שמפניה או בלאדי מרי לבוקר, יין לבן לבראנץ', אדום עם העיקריות, בירה עם הכדורגל של אחר הצהריים - ובערב, משהו עם 40% אלכוהול וצפונה. אולי לא בימים כתיקונם, עם הטוסט והביצה הקשה של בוקר יום חול, אבל בהחלט בימים שבהם אנו אדונים לזמננו.
אז שבענו, הותרנו - ואף שאיני איש של מתוקים, קינחנו בעוגה שכרעה תחת משא השוקולד שניצק עליה, קושטה בסוכריות צבעוניות ונשאה בגאון את הנרות בצורת הספרות 5 ו־1 - ספרות שיאות בהרבה לציון יום הולדת 15 מאשר 51 - שהעניקו את ההנגדה הנחוצה לארוחה הבוגרת שפונתה מהשולחן.
אחרי שנשפתי על הנרות כמנהג המקום, זכיתי לשמוע את המשפט שעד לפני כמה שנים היה מובן מאליו: "שתזכה לשנה הבאה". חשבתי שהנה רק כוסית קטנה של קוניאק מפרידה ביני לבין התענוג האולטימטיבי של לרבוץ בתחתונים על הספה בסלון תוך כדי צפייה באיזו סדרה מטופשת, ואז הגיעו יהונתן גפן ודני ליטני.
טוב, נו, לא באמת - פשוט הג'וניור פינה את מאיר אריאל הנפלא מהפטיפון של גיסו־לעתיד לטובת "מכתבים למערכת". הייתי מתפייט כאן על שובם של התקליטים דווקא במה שנדמה כשיא העידן הדיגיטלי, אבל בגיל 51 כל הגיג עלול להיות האחרון - וחלילה לי מלקשקש על תקליטי ויניל כמו איזה היפסטר, לכן אומר רק שהופתעתי לגלות מחדש את התקליט שהיה מתנגן אצלי פעם, על פטיפון מונו שהיה הופך למזוודה, אי־שם לפני 40 שנה.
זכרתי כמעט כל מילה מאותם "מכתבים למערכת", שכמו אותו השיר על בילי השולף ("שאם אתה רואה אותו יותר טוב תתכופף, ואל תתקרב אליו אם אתה לא מוכרח, כי היד שלו קלה והוא מחזיק אקדח"), חלקם אקטואליים גם היום, וחלקם לא היו שורדים את מבחן התקינות הפוליטית.
ויותר מכל זכרתי את המערכון על החלומות הגדולים: יהונתן גפן עם הפנטזיה על טקס קבלת פרס נובל לשלום - ודני ליטני עם החלום על הקונצרט החגיגי במדיסון סקוור גארדן, עם ליאון ראסל ובוב דילן. חלומות שמהם מתעוררים רק כדי לגלות, כמאמר השניים, שאין שום בוב דילן במיטה ואין פרס נובל מתחת לכרית. ובכל זאת, הגם שלא מימשו את הפנטזיה ההיא, הנה השניים מככבים לפחות בטור יום ההולדת שלי. זה שבו במקום לחלום העדפתי דווקא להתעורר, להביט סביב, לראות את היקרים לי מכל ולדעת שגם אם נפרדתי בדרך מכמה חלומות, הרי שמשהו טוב יש פה בכל זאת.