הטור שכתבתי כאן בשבוע שעבר גרר אוקיינוס חסר תקדים של תגובות בכל האמצעים, הדרכים, המדיות החברתיות והמסורתיות שאפשר להעלות על הדעת. הוא נכתב בלחץ, מיד לאחר קביעת מותו של אבי, מתוך הזיכרון המעורפל של מה שסיפר לנו בחייו. במהלך ימי השבעה גילינו את האוצר הכתוב, ובו פנינים ושכיות חמדה מתוך אותה תקופה היסטורית רבת הוד.
טור ההמשך הנוכחי נכתב מתוך מחווה לדור ההוא. הדור שאבי ואחיו הבכור, ישראל זילברמן ז"ל, שנפל בקרב האחרון של גבעתי בחזית הדרום, נמנו עמו. דור שהעניק לנו את המדינה, שאותה אנו מתעקשים להחריב עכשיו. זו הסיבה שהטור הזה, בניגוד למהלך הדברים הרגיל, לא נכתב ביד אחת, אלא על ידי שניים. אב ובנו. זה במקלדת וההוא בעט. זה במחשב והשני בפנקס פשוט או דפים מצהיבים, כמו פעם.
סיפור הכפילים הוא, לפיכך, הדרך שבה הצליחה הבריגדה היהודית להגניב ארצה בתום המלחמה באירופה פליטי שואה שהתחזו ללוחמי הבריגדה, לבשו את בגדיהם, נשאו את שמותיהם ותעודותיהם, כדי להגיע למולדת ההיסטורית של עמם, שדמו הרווה את שדות אירופה. ליד כתבי היד של אבי מצאנו את "ספר הכפילים", ובו הסיפור כולו. כל אחד מ־50 הכפילים כתב שם קטע קצר וסיפר על עצמו והמקרה שלו.
ישראל קליין היה "הכפיל של אבא שלי". הוא הסתתר שנתיים וחצי ביערות, מאימת הנאצים. אחר כך הצטרף לפרטיזנים. אחר כך נקלע לפוגרום שעוד נערך, בימיה האחרונים של המלחמה, בעיירה הפולנית רישה. אחר כך התנדב לצבא האדום והשתתף בכיבוש גרמניה. אחר כך התגלגל באירופה החרבה, בין האודים העשנים של מה שהייתה פעם יהדות מפוארת, עד שנתקל בשליחי העלייה של עלייה ב' ושם נתקל לראשונה בחיילי הבריגדה.
הטור המלא פורסם הבוקר ב"מעריב-סופהשבוע"