בין ערימות המסמכים, היומנים, התמונות, התעודות, המקאמות וכתבי היד המצהיבים שמצאנו בארכיון של אבי התגלתה תמונה של עמוד מספר כלשהו. "הבריגדה היהודית באירופה" כותרתו. מתחתיה מתנוסס ציטוט של דוד בן־גוריון: "זו היא אחת האפופיאות הכי גדולות בדורנו, עניין הבריגדה ופעולתה באירופה. כשראיתי לא איך גדולי הציונים אלא (איך) הגרועים שבהם במחנות מדברים ביחס של קדושה על חברי הבריגדה, הבינותי מה היו אנשי הבריגדה בשבילם".

מתחת לציטוט הנ"ל הופיעו שתי רשימות בשני טורים מקבילים: "שם השליח־החייל" בטור הימני, "שם הכפיל" בטור השמאלי. גם שמו של אבי היה שם, בטור הימני. הוא היה שליח־חייל. לכפיל שלו קראו ישראל קליין. מה הסיור עם הכפילים האלה? שאלנו את עצמנו. 

"למחרת נטשתי את טבריה לעבר תל אביב. בשלב זה הייתי כבר אחרי קורס מ"כים בגדנ"ע. בתל אביב חייתי כהומלס הישן באוטובוסים בחניונים במשך כחצי שנה קשה ביותר. ואז התגייסתי למשמר החופים שהיה גם גדוד פלמ"ח סמוי מעיני השלטונות הבריטיים של אותה תקופה (1943), אמצע מלחמת העולם השנייה. באותה שנה, הוקמה הבריגדה העברית בצבא הבריטי וחסרו לה תגבורות למילוי שורותיה. משה שרתוק (שרת) יצא בקריאה לנוער להתנדב לבריגדה. אך כשביקשתי מן המג"ד (פלמ"ח) שלי שחרור, הוא סירב. הלכתי לפגוש את שרתוק במשרדו בסוכנות היהודית ברח' אלנבי פינת לילינבלום. ואכן, הלה נתן בידי פתק אל המג"ד, מכבי מוצרי, כדי שישחרר אותי. וכך התגייסתי לצבא הבריטי. עשיתי כחודש אימוני טירונות בצריפין (סרפנד) ומשם העבירו אותנו לג'ניפה במצרים (בין איסמעיליה לסואץ) למשך עוד כ־8 חודשים של אימונים עד שהשיטו אותנו באוניה לאירופה לבריגדה.

בסוף תקופת שהותי במצרים, יום אחד, חשתי טפיחה (צ'פחה) עזה על כתפי. כאשר פניתי לעבר הטופח, גיליתי שזה מכבי מוצרי עצמו שהתגייס אף הוא לבריגדה. בתום שנתיים להיותי חייל בריגדה, שבנוסף לפעילות הצבאית עסקתי גם בנושאים הקשורים לשרידי היהדות באירופה ששוחררו ממחנות המוות הנאציים, הוטל על מכבי מוצרי לפני החזרת הבריגדה לארץ ישראל, לבחור כ־50 מחיילי הבריגדה כדי להשאירם באירופה בלבוש של פליטי שואה ובמקומם להחזיר ארצה 50 פליטי שואה אמיתיים, לבושים כחיילי בריגדה. לכן נבחרתי גם אני בין ה־50 שנשארו. למשך שנה שלמה של פעילות בעלייה ב' בלתי לגלית והדרכה בקורסים צבאיים כדי להכשיר פליטי שואה כחיילים עבור צה"ל שהיה כבר בשלבי גיוס מקדמי, להכנתם לקראת מלחמת השחרור".

הקטע הזה לקוח מתוך הכתבים שהשאיר אבי אחריו. "יצחק כספית, אירועים ביוגרפיים" היא הכותרת שבחר לאסופת הדפים הכתובים עברית צחה בכתב יד יפהפה ומצויר. כתבים שפתרו עבורנו תעלומות רבות, גילו לנו עלילות שונות ומשונות והכניסו אותנו לאווירת הימים ההם, ימים שבהם המדינה שבדרך הייתה חשובה בהרבה מהלוחמים למענה. ימים שאינם עוד.

יצחק כספית ז״ל (צילום: פרטי)יצחק כספית ז״ל (צילום: פרטי)

הטור שכתבתי כאן בשבוע שעבר גרר אוקיינוס חסר תקדים של תגובות בכל האמצעים, הדרכים, המדיות החברתיות והמסורתיות שאפשר להעלות על הדעת. הוא נכתב בלחץ, מיד לאחר קביעת מותו של אבי, מתוך הזיכרון המעורפל של מה שסיפר לנו בחייו. במהלך ימי השבעה גילינו את האוצר הכתוב, ובו פנינים ושכיות חמדה מתוך אותה תקופה היסטורית רבת הוד. 

טור ההמשך הנוכחי נכתב מתוך מחווה לדור ההוא. הדור שאבי ואחיו הבכור, ישראל זילברמן ז"ל, שנפל בקרב האחרון של גבעתי בחזית הדרום, נמנו עמו. דור שהעניק לנו את המדינה, שאותה אנו מתעקשים להחריב עכשיו. זו הסיבה שהטור הזה, בניגוד למהלך הדברים הרגיל, לא נכתב ביד אחת, אלא על ידי שניים. אב ובנו. זה במקלדת וההוא בעט. זה במחשב והשני בפנקס פשוט או דפים מצהיבים, כמו פעם.

סיפור הכפילים הוא, לפיכך, הדרך שבה הצליחה הבריגדה היהודית להגניב ארצה בתום המלחמה באירופה פליטי שואה שהתחזו ללוחמי הבריגדה, לבשו את בגדיהם, נשאו את שמותיהם ותעודותיהם, כדי להגיע למולדת ההיסטורית של עמם, שדמו הרווה את שדות אירופה. ליד כתבי היד של אבי מצאנו את "ספר הכפילים", ובו הסיפור כולו. כל אחד מ־50 הכפילים כתב שם קטע קצר וסיפר על עצמו והמקרה שלו. ישראל קליין היה "הכפיל של אבא שלי". הוא הסתתר שנתיים וחצי ביערות, מאימת הנאצים. אחר כך הצטרף לפרטיזנים. אחר כך נקלע לפוגרום שעוד נערך, בימיה האחרונים של המלחמה, בעיירה הפולנית רישה. אחר כך התנדב לצבא האדום והשתתף בכיבוש גרמניה. אחר כך התגלגל באירופה החרבה, בין האודים העשנים של מה שהייתה פעם יהדות מפוארת, עד שנתקל בשליחי העלייה של עלייה ב' ושם נתקל לראשונה בחיילי הבריגדה. 

זה מה שכתב קליין בספר: "הופיעו חיילים מהבריגדה. הם חיפשו בחורים שאין על זרועותיהם מספרים מקועקעים ממחנות ההשמדה. הם אספו כ־20 בחורים ואני ביניהם. הועברנו לדירה כלשהי, הפשיטו מעלינו את כל בגדינו, לקחו גם חפצים אישיים והלבישו אותנו במדי הבריגדה. לא הבנתי דבר, הייתי מאוד מבולבל... אותו ערב העלו אותנו על משאית צבאית, שבמרכזה הונח ארון מתים. ישבנו משני צדי הארון. בקצה המכונית ישבו שני חיילי בריגדה אמיתיים. האמתלה למסע הייתה שחייל בריגדה מת וחבריו מובילים אותו לפלוגתו הנמצאת בבלגיה. בהגיענו לגבול הבלגי דרשו אנשי הבריגדה שמתנדב שלנו ייכנס לארון המתים למקרה ששומרי הגבול יבדקו אותו. "אני אכנס", אמרתי. היה לי ניסיון עשיר במחבואים בין או בתוך קברים. לא פעם הסתתרתי בכל מיני בתי קברות, בימי הנאצים. ארון מתים לא הפחיד אותי.

"הגענו לאחוזה גדולה, בעיני זה היה ממש ארמון, בה שהינו כשלושה שבועות. במהלכן, למדנו תרגילי סדר ולחימה, הפקודות ניתנו באנגלית. כמו כן כל אחד מאיתנו למד את הזהות החדשה שלו. אני קיבלתי את זהותו של בחור בשם יצחק זילברמן מטבריה. הוא לימד אותי את כל תולדות משפחתו. למדתי מי היה הסבא, האח, הגיס וכו'. הכל בצירוף תאריכי לידה, מקומות, מקצועות וכו'. ישבתי איתו יום יום עד שידעתי הכל".
ישראל קליין, פתאום הבנתי, הוא האבא החליפי שלי. בין מאות המיילים שהמתינו לי לאחר פרסום הטור של השבוע שעבר, היה גם אחד שכתב דוד הדס, בן 96, חבר קיבוץ בית אלפא, שכתב לי שהיה המפקד של אבא שלי בבריגדה. הרמתי לו טלפון. צלול כבדולח, סיפר לי שאבא היה "יפה תואר כשחקן קולנוע איטלקי", ולכן הדביקו לו את הכינוי "רוברטו". אבא, המשיך הדס לספר, היה זקוף כתורן והיה מופקד, בין היתר, גם על המסדרים והמצעדים של החיילים. הדס פירט בפניי את מסעה של הבריגדה באירופה, מאיטליה לעבר מרכז אירופה, עד בלגיה. סיפר על האימונים שהעבירו את פליטי השואה, על מבצע הכפילים ובעיקר על אבא, שלמד בעל פה שירים באיטלקית והיה מבכירי המדריכים. בכתביו, מתאר אבא את התקופה שעשה באירופה אחרי סיום המלחמה:

"פעלנו באירופה כחצי שנה באיטליה והחצי השני בגרמניה. בהיותי בגרמניה, בדצמבר 1946, נשלחתי לבאזל. פעלתי בשוויץ, כדי לפעול בקונגרס הציוני הכ"ב. עשיתי זאת כראש הסדרנים ביציע. באמצע 1947 הוחזרתי ארצה עם ניירות מזויפים כישראלי לשעבר... באותה שנה באירופה נעתי ממקום למקום עם ניירות זהות מזויפים תחת שמות שונים ומשונים. באחד מהם שמי היה דיויד מיאצ'לי, יליד קזבלנקה. הכתובת שלי הייתה "רי דה לה ברדק 18". כתובת בדיונית לגמרי, כמובן".

כילדים, ידענו לדקלם בעל פה את הכתובת הזו, מרחוב הברדק בקזבלנקה. אחי הצעיר ידע גם להגיד, בהולנדית, את מספר הדרכון המזויף של אבא. לא ידענו שהוא היה ראש פלוגת הסדרן של הקונגרס הציוני שבו הוחלט סופית להקים את מדינת ישראל בפלשתינה. לא ידענו על מבצע הכפילים. היום, מקץ השבעה, אנחנו מבינים שלא ידענו כמעט כלום.

ספר הכפילים (צילום: ארכיון פרטי)ספר הכפילים (צילום: ארכיון פרטי)

כשחזר לישראל, טרם הקמתה, חזר אבא לפלמ"ח. הוא קיבל את הפיקוד על יחידת הפלמ"ח ששמרה על תחנת הכוח רדינג. תחתיו היו 40 שומרים. למה צריך לשמור על רדינג? כי היא אוימה, כתב אבא, על ידי ערביי שייח' מוניס (רמת אביב של היום). "תחת פיקודי היו שם 40 שומרים", כתב אבא, "כולל כיתה מהפלמ"ח שאחד מחבריה היה שייקה אופיר הפנטסטי. זוכרני שבלילה אחד תפסתיו ישן על משמרתו. אך הלה הציג לי כאילו התחזה לישן במסגרת הכנתו ללימודי תיאטרון, וכך חמק מן העונש הראוי". 

אבא העריץ את שייקה אופיר. תמיד אמר שהוא הגאון הגדול מבין הקומיקאים שצמחו כאן. עכשיו אנחנו מבינים למה. אופיר הצליח לשכנע אותו שלא שבר שמירה, אלא רק התחזה למי שישן, ואבא האמין. אבל לא הכל היה מצחיק. "גויסתי לחטיבת אלכסנדרוני", כתב אבא, "והשתתפתי בכיבוש הכפר הערבי הגדול קקון בשרון, וכן בקרב הנורא בלטרון, בו נפלו רבים מלוחמינו. גם אריק שרון שלחם בגדוד שלי נפצע קשה באותו קרב ורק בנס נחלץ משם". 

לא ידענו שאבא לחם בלטרון. כן ידענו שאחיו הבכור, ישראל זילברמן, נפל בקרב בדרום. גופתו לא נמצאה. רק כעבור שנה, זיהה אבא את מה שאמורים היו להיות שרידיו של אחיו. הנה מה שכתב: "ב־1921 נולד לטובה ואביגדור זילברמן בכורם ישראל, בלא כל אפשרות ניחוש כי אחרי 27 שנים יצטרכו להעלותו על מזבח הקמת מדינת ישראל. ישראל הקטן יצא למסלול חייו הקצרים כאשר פרשת חייו המופלאה רצופה מצוקה של בן עניים, מאבקים סוציאליים עזים למלחמה בנצלנות המעבידים וקידומו של מעמד הפועלים, יוזמות נחשוניות להבאת אמנים והפעלת מפעלי שיט על הכינרת, כאשר לתוך מסכת מרירה ושזורת יגון זו נמסכות מפעם לפעם כמה טיפות של עונג והנאה עילאית מתחביבו הגדול ביותר: תיאטרון".

ישראל נטל חלק פעיל בהגנת היישוב היהודי בטבריה במאורעות 36'־39', אחר כך ניסה ליזום הבאת אמנים לטבריה והצליח לארגן קונצרט עם ברכה צפירה ומופע עם רפאל קלצ'קין. כפי שתואר כאן בשבוע שעבר, הוא ארגן לטבריינים שיט לעין גב ובחזרה, כשאבא שלי הוא "המוזיקנט" שמנגן במפוחית פה/אקורדיון בירכתי הסירה. "לתושביה הוותיקים של טבריה דאז היה בשיט הזה לעברו השני של האגם מעין הפלגה אל מעבר לסמבטיון... כל אותם זמנים היה משכים ישראל בכל בוקר לפני עלות השחר כדי לתת יד מסייעת לאביו בחלוקת החלב של תנובה, כדי לפרנס את המשפחה שגדלה ל־8 נפשות".

לישראל הייתה תודעה חברתית־סוציאלית מפותחת, והוא ניסה לארגן את העובדים וללחום על זכויותיהם. הוא לא הספיק. פעם־פעמיים בשנה הצליח לחסוך כמה פרוטות כדי לנסוע לתל אביב למרתון הצגות תיאטרון שהיה גודש את נפשו ומספק לו "דלק" להמשך הדרך הלא פשוטה. ואבא ממשיך לכתוב: "את כל זה קטעה מלחמת השחרור כאשר ישראל הטברייני הוצב דווקא בגדוד 52 של גבעתי והשתתף בקרבות הדרום העקובים מדם. ישראל היה בין המעטים שירדו על רגליהם ממשלט איבדיס המפורסם שהגן על נגבה, לאחר 48 שעות עקובות מדם בו נפלו רוב לוחמי פלוגתו. ישראל תיאר את הקרבות האלה במכתבים נסערים ששלח הביתה. קרב נוסף אותו שרד היה כיבוש משלטי הצומת, בו היה מעורב ישראל בקרב כידונים ממושך עם הלוחמים הסודנים הענקיים של צבא מצרים, בחפירות משלטי חוליקאת.

"מכל אלה יצא ישראל בשלום, עד הקרב האחרון שלו שהיה גם הקרב האחרון של גבעתי בדרום. בקרב מר זה, בליל ה־2 בנובמבר 48', לחם ישראל במסגרת פלוגה ב' של גדוד 52. הפלוגה הסתערה גלים גלים על המשלט העיקש הזה אך מכונות הירייה של המצרים קצרו בחיילינו עד שכמעט לא נותר חייל אחד שלם בגופו. ישראל הלך בראש הפלוגה עם הבונגלור־טורפדו כדי לפרוץ את הגדר, כאשר צרור של מקלע ויקרס פגע בחזהו. הוא אמור היה לפרוץ פרצת מעבר בגדר, אך צעק "נפגעתי". אף אחד לא יכול היה לעזור לו משום האש העזה שפגעה ברוב הכוח. הוא נותר תלוי, מדמם, על הגדר. למחרת החזירו המצרים 14 גוויות של חללינו. השתיים האחרונות לא הוחזרו בטענה שאינם יודעים מה עלה בגורלם. יש סברה שהאש שאחזה בצמחיה שרפה את ישראל ואת המ"מ שלו.

"רק לאחר שנה זיהיתי את עצמותיו של ישראל שנמצאו בתוך השטח (ליד מושב כוכב של היום) לפי סימן של שן קדמית שחסר בה חלק. רק עם הבאתו למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בנחלת יצחק, יכלו ההורים השכולים לתת מנוחת מה לנפשם הסוערת. בן 27 היה ישראל בנופלו, טרם הספיק להקים בית בישראל, אך זכה להקים את מדינת ישראל על מגש הכסף של גופו וחייו".

אבי הודה לימים שזיהוי גופת אחיו לא היה אמיתי, אלא כדי לייצר קבר להורים השכולים. אלא שבאחד הקלסרים עבי הכרס שהותיר אחריו הסתתרה מעטפה קטנה. היו בה שלוש תמונות. שתיים של ישראל זילברמן, במדי קרב וקסדה. השלישית תמונת גולגולת שאותה אוחז אבי בידו. בגולגולת נראה בבירור רווח בין שתי שיניים קדמיות, שנראה גם על פניו המחייכות של הלוחם החי. בעין בלתי מזוינת, יש סיכוי לא רע שבקבר שלידו אנו עומדים כל שנה בנחלת יצחק, טמון אכן הדוד שלא הכרנו.

בהמשך הקריירה הפך אבי למופקד על המסדרים הצה"ליים ועל הת"ס תס"ח הצבאי. הוא עומד בראש משמר הכבוד בכל הטקסים הצבאיים, כולל הבאת ארונו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל לישראל. הוא כתב את "תורת הלחימה" של תרגילי הסדר, הוא הדוגמן המצולם בחוברות ההדרכה הצה"ליות. יפה תואר, זקוף להחריד, מצדיע בחדות, וכפי שאריה אלדד שביקר אצלנו השבוע הגדיר היטב: "קו הגיהוץ במכנסיים מהוקצע, מדויק, ממשיך את קת הנשק ב'הצג שיק'. כמו שצריך להיות".

מתוך הארכיון של יצחק כספית ז''ל (צילום: ארכיון פרטי)מתוך הארכיון של יצחק כספית ז''ל (צילום: ארכיון פרטי)

מצאנו קלסרים של מכתבי אהבה. גדול הרומנטיקנים היה אבי. הוא ניהל רומנים סוערים, אפיים, עמוסי פאתוס והדר. הם היו בדרך כלל אפלטוניים. אחת מאהובותיו האלה הייתה רחל אבנרי, לימים אשתו הנצחית והמיתולוגית של אורי אבנרי. הם אהבו וכתבו זה לזה מכתבים לוהטים. אחד מהם נכתב על ידי אבי כשהיה סגן מפקד הר הצופים, המובלעת הישראלית בשטח הירדני. הוא מתאר לאהובתו את מציאות החיים על ההר, את המאבק עם הירדנים על גבעת מחלוקת, ובאותה נשימה מנתח את כתבי אפלטון.

רחל אבנרי נפרדה מאבי והתחתנה עם אורי אבנרי. אבי התחתן עם רחל אחרת, לבית לוי־אלפנדרי. מאז, כל שנה, עד מותה של אבנרי, היו היא ואבי מתקשרים זה לזו כל יום הולדת ומברכים זה את זו. אמי ואורי אבנרי ידעו והבינו. הנה, לסיום, מסכת עזיבת אבי את טבריה:

"בבר־מצווה שלי זכיתי במחמאות חן מן הדרשה שנשאתי בבית הכנסת בשבת עם הערכה שאהיה למדן גדול בעתיד. במקום זאת, קמתי למחרת ועל דעת עצמי ללא קבלת רשות מהורי רשמתי את עצמי ללמוד בבי"ס חילוני... אחרי שסיימתי 2 כיתות בבי"ס התיכון בהגיעי לגיל 16 וחצי, עמדתי לפני מצב גורלי. האם גלילה טריפון, שהושיבו אותי לצידה ביומי הראשון בבית הספר, אוהבת אותי בחזרה, או שמא לא, ואז אעזוב את העיר. שלחתי לה פתק ובו בישרתי לה לראשונה על אהבתי עם בקשה שתענה לי בכן או לא כאשר אבוא ב־8 בערב לשמוע את גזר הדין. כאשר הגעתי לרגע הגורלי ראיתיה פותחת הדלת ומציצה החוצה אל האפילה, לאחר דקה חזרה פנימה בלי תשובה. למחרת נטשתי את טבריה".

סיפור אמיתי. אבא שלי עזב את הדת בהחלטה של רגע בגיל 13 על דעת עצמו, עזב את טבריה (נסע יחף לתל אביב) בהחלטה של לילה אחד, על דעת עצמו. בתל אביב, הוא כותב, ישן בחצי השנה הראשונה באוטובוסים בחניוני הלילה שלהם. "חייתי כהומלס, חצי שנה קשה ביותר". אחר כך התנדב ליחידה הימית, שהייתה פלוגת פלמ"ח מוסווית, ופגש את מכבי מוצרי. על מכבי מוצרי הוא דיבר כל חייו כמפקדו האגדי ומי שליווה אותו לאורך כל השירות. לאחר עשרות שנים יצאתי לצלם כתבה עבור הערוץ הראשון לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל. הצלם הושיט לי את ידו ואמר "נעים מאוד, מכבי". אמרתי לו, בנימוס, שאיני יכול ללחוץ יד של אדם שנושא את השם הזה. "לא באשמתי", אמר, "אני נקרא על שמו של מישהו". חלפה בי צמרמורת. "מכבי מוצרי?", שאלתי. "כן", ענה. לחצנו ידיים. 

מוצרי, שנחשב לאבי תורת הלחימה של הפלמ"ח, נולד במצרים, בן למשפחה יהודית מיוחסת. אביו מבעלי "קינג דיוויד" בירושלים, אמו בת משפחה של השופט מני. מוצרי היה דמות אגדית באותם ימים. אחרי שחזר ארצה היה שלישו הצבאי של יצחק שדה ואחד מראשי הלחימה בחזית ירושלים. הוא נהרג ב"שיירת הדמים" לירושלים ערב יום הולדתו העברי ה־34. לאחר מותו, אף שמעולם לא עבר קורס קצינים בצה"ל, הועלה לדרגת רב־סרן.

הדוד שלא הכרתי, ישראל זילברמן ז''ל (צילום: פרטי)הדוד שלא הכרתי, ישראל זילברמן ז''ל (צילום: פרטי)

בשבוע שעבר כתבתי כי סבתי הייתה בת לחסידות קרלין וסבי היה איש חסידות בויאן. המידע הזה פתח עליי את שערי הגיהינום (מטאפורית כמובן). קבוצות הוואטסאפ של חסידי בויאן המו שמחה ששוגרה עד אליי בקריאה נרגשת "לחזור הביתה". הקרלינים היו ספציפיים יותר. התקשר אליי בן דוד של אבא מביתר עילית, ועוד בן דוד ממשפחת קוריץ מבני ברק. העץ המשפחתי המפואר הונח לפניי והתברר לי שחצי בני ברק בני דודים שלי. כולל בעלי תפקידים, ראשי ישיבות וכדו'. קבעתי כבר סיורים בעיר, טיש אצל האדמו"ר ומה לא.

וואטסאפ אחד הטיח אותי בחזרה לקרקע המציאות היומיומית הנוכחית שלנו. "הי, החבר'ה בקבוצות של בויאן שואלים אם סבא שלך היה חסיד בויאן איך אתה יצאת כזה אפיקורוס?". להלן תשובתי: "תגיד להם שלמזלם כל הבנים והבנות של סבא שלי עזבו את הדת והצטרפו לפלמ"ח ולצה"ל. אחד מהם גם מסר את נפשו במלחמת השחרור. אלמלא זה קרה, והם היו ממשיכים להתבטל באוהלה של תורה, הייתם משלמים היום מסים לריבונות זרה כלשהי ומצניעים את יהדותכם, במקום לקבל את התקציבים והטיפול והחיסונים וכל מה שיש למדינה המופלאה הזו להציע".

הוא לא חזר אליי. לא הרגשתי טוב עם התשובה שלי. אגב, במלחמת השחרור לחמו כתף אל כתף דתיים וחילונים, חרדים ואפיקורסים, כל מי שהיה חזק דיו להרים קרבין, אקדח או מקל של מטאטא. הסולידריות הייתה מושלמת. לא הייתה ברירה. הגב היה לחוץ אל הקיר, העיניים מופנות אל הים. כולנו ישבנו על אותה סירה וחתרנו כמו מטורפים כדי להגיע לחוף מבטחים. הצרות התחילו אחרי שהגענו. עכשיו יש מי שמנסים להסית אותנו זה נגד זה, להפריד את האשכנזים מהמזרחים, את הדתיים מהחילונים, לסמן את הסמולנים ואת הקיבוצניקים ולהפיץ ארס ושנאה בינינו. אני נשבע שכל עוד אני חי ובועט, אלחם בכל הכוח בתופעה הזו. זה מה שכתוב בצוואת אבי.

הטור הזה נכתב גם כי רבים שאלו אותי על מה התנצלתי בפני אבי. אז ככה: התנצלתי על זה שלא הקדשתי לו מספיק זמן. התנצלתי על זה שבשנות הדמנציה שלו לא אזרתי מספיק עוצמה פנימית להיות שם, למרות שהוא כבר לא היה. התנצלתי על זה שלא הקשבתי לו, שלא לקחתי אותו ברצינות, שמאסתי בסיפורים על הימים ההם, שזלזלתי במקאמות המופלאות, שלא אמרתי לו מספיק שירשתי ממנו את כישרון הכתיבה, שלא פרגנתי לו מול הח"כים והשרים בליכוד, שתמיד ידעו להגיד לי עליו מילה טובה.

למה אני מספר לכם את כל זה? כדי שאם יש לכם אבא או אמא מבוגרים, נסו ללמוד את הלקח שלי עכשיו, כי אין אחר כך.

bencaspit5@gmail.com