הסכמי העודפים שנחתמו בין "ישראל ביתנו" ל"ביחד" של נפתלי בנט ויאיר לפיד, ובין "הדמוקרטים" ל"ישר!" של גדי איזנקוט, נועדו בראש ובראשונה לייעל את חלוקת הקולות. ארבע המפלגות המרכזיות בגוש השינוי מגיעות לבחירות מסודרות בשני זוגות, וכך אף אחת מהן אינה נותרת לבדה במאבק על המנדטים האחרונים. בשיטת בדר-עופר הסידור הזה עשוי להיות שווה מנדט, ובמערכת בחירות צמודה גם מנדט בודד יכול לקבוע אם לגוש יהיה הכוח לחסום ממשלה או להקים אותה.
החלוקה שנוצרה מלמדת גם על יחסי הכוחות בתוך הגוש. החיבור בין ליברמן לבנט-לפיד יוצר ציר טבעי יחסית של מרכז וימין חילוני-ליברלי. מבחינת "ביחד", ובייחוד מבחינת בנט, הוא מאפשר לשמור על דימוי שאינו נשען על השמאל. ליברמן, מצדו, מקבל שוב מעמד של שחקן מרכזי במחנה המבקש להחליף את בנימין נתניהו. עוד לפני החתימות דווח כי גם בנט וגם איזנקוט חיזרו אחריו, עדות לערכו האסטרטגי בתוך הגוש.
החיבור בין איזנקוט ליאיר גולן מורכב יותר מבחינה פוליטית. ההסכם מעניק לשניהם את היתרון האלקטורלי שבחתימה על הסכם עודפים, אך ליריביו של איזנקוט הוא גם מספק חומר לקמפיין שינסה לצבוע אותו כחלק ממחנה השמאל. עבור "ישר!", שמבקשת למשוך מצביעי מרכז וימין רך, לחתימה כזאת עשוי להיות גם מחיר פוליטי. מהצד של גולן התמונה שונה: הנכונות של איזנקוט לחתום איתו מעניקה לדמוקרטים לגיטימציה כשותף מלא בגוש ומרחיקה אותם מהעמדה של אגף מבודד בתוכו.
במבט על ארבע המפלגות יחד, נוצר מנגנון שמאפשר להן להתחרות על אותם בוחרים ובאותה שעה לצמצם את אובדן הקולות האפשרי בחלוקת המנדטים. הסכם עודפים אינו ברית קואליציונית, והוא גם אינו יכול להציל מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה. ובכל זאת, הבחירה בשותף להסכם מלמדת משהו על הדרך שבה ארבע המפלגות רואות את מערכת הבחירות ואת המחנה שאליו הן משתייכות. הן ימשיכו להיאבק זו בזו על קולות עד סגירת הקלפיות, בחלוקת המנדטים, לעומת זאת, הן כבר מעדיפות להגיע מסודרות בזוגות. במערכת שבה גורל הממשלה עשוי להיות מוכרע על חודו של מנדט, יש לכך משמעות שחורגת מהחשבון הטכני של בדר-עופר.