הדבר הראשון שעשיתי אחרי שקראתי את הציוצים עליו בטוויטר, היה לגגל את שמו. אף אתר חדשות לא כתב עליו, מסתבר. חזרתי לטוויטר וביקשתי ממי שצייצה על העניין את הלינק לפרופיל שלו, ושם זה היה: סרטון וידיאו קצרצר ממסיבה, שפרסם בפייסבוק. עוד תיעוד של אלפי אנשים דחוסים בלוקיישן אחד, מקפצים בתנועות שהפסיקו להיות חינניות עוד באייטיז, עם מוזיקה - אם אפשר לקרוא לצלילים המכניים האלה מוזיקה - בווליום גבוה מאוד.

הבחור הזה, שצילם את הסרטון, היה עוד אחד מבאי המסיבה. כשמציצים בפרופיל שלו בפייסבוק, מגלים שהוא נהג לעשות את זה באופן קבוע, לצאת למסיבות המוניות ולתעד אותן בסרטונים קצרים. הוא גם העלה תמונה מקדימה למסיבה, ככל הנראה מהפרסומות למסיבה, וסיפר לחבריו שלשם הוא נוסע. אחד מהאנשים האלה, שלהיות חברה שלהם בפייסבוק אומר שתרגישי באופן תמידי כמו בטטה מולחמת לספה. 

התגובות על הסרטון הסגירו את מה שקרה: הבחור שצילם את הסרטון, מת שעות או אולי אפילו דקות ספורות לאחר מכן. מדום לב, כך אמרו. הרבה מאוד "יהי זכרו ברוך" ו"תנצב"ה" ואפילו תגובות פיוטיות ואבלות באמת, וגם כמה אנשים שגילו בדרך הזאת שהאדם הזה, שהייתה לו נגיעה מסוימת לחייהם, כבר לא. איזו דרך מטרידה לגלות שמישהו שהכרת מת, אבל כמו תאונות דרכים - זה כנראה קורה לכולנו לפחות פעם אחת. 


צילום: ingimages \ ASAP

לא הכרתי אותו, אף שהיו לנו 13 חברים משותפים. מהתגובות אפשר להבין שהיה אדם שמח ובליין, אבל באותה המידה אפשר להניח שזה מסוג הדברים שאומרים תמיד על אדם שמת. המחשבה, כך או כך, הייתה מצמררת: האיש הזה, בני גרבי שמו, עשה את מה שכולנו עושים באופן שוטף ביומיום. הוא קם בבוקר, רחץ פנים, הלך לעבודה, יצא לבלות ודאג לעדכן את הפייסבוק שלו מפעם לפעם. צילום מהכותל ביום כיפור, סלפי עם בחורה יפה מאיזה בר.

הוא גם היה בדיאטה, כך לפחות עולה מהתמונות שלו, שאחת מהן מתעדת ארוחה דלת קלוריות במיוחד והאחרת מנציחה אותו על ההליכון, מלווה בהסבר על כך שערך התערבות עם המאמנת שלו והבטיח לרדת חמישה ק"ג תוך חודש. "מקווה להגיע לחנוכה בהתערבות בניצחון". 

אפשר לאסוף שברי מידע ולצייר תמונה של האדם הזה, שכבר לא איתנו, אבל השאיר מאחוריו מצבה וירטואלית של מחשבות, זיכרונות ורגעים. אני לא מתכוונת שזה יישמע כמו הספד. כמו שכתבתי, לא הכרתי את בני גרבי, אבל באותה המידה שבה למדתי להכיר אותו בעקבות מותו, יכולתי להכיר אותו בחייו וכך היינו הופכים משני זרים גמורים לחברים וירטואלים - יש לי לא מעט כאלה. אנשים שלא פגשתי מעולם, אבל יום אחד הציעו לי חברות בפייסבוק או התחילו לעקוב אחרי בטוויטר והקשר נוצר באופן מיידי. זה ככה אצל כולנו. 

האלמנט המורבידי של פייסבוק הוא לא משהו שנעים לחשוב עליו, אבל מפעם לפעם הוא מבליח ואז אי אפשר להימנע ממחשבות: האם הפוסט הזה שפרסמתי עכשיו, יהיה האחרון שאפרסם בחיי? האם אני באמת רוצה שמילותי האחרונות לעולם יהיו "איזה סרטון חתולים חמוד, אני מתה"? ואם אמות פתאום וכל מה שיישאר אחרי הוא הפרופילים שניהלתי ברשתות חברתיות, איזה מין חותם אותיר בעולם? האם חברי יספידו אותי באותו האופן, כולל כמה כאלה שבטוחים שמדובר בכלל במתיחה? 

בני גרבי לא היה האדם הראשון שהעלה פוסט כלשהו לרשת חברתית רגעים לפני מותו, הוא גם לא היה האחרון. הרשתות החברתיות הן חלק מהחיים וגם מהמוות שלנו, אף שלא הכרתי אותו, הגיעה לו הנצחה קטנה גם מעל דפי העיתון. יהי זכרו ברוך.