ושוב אין הכרעה ברורה. כלומר, כל צד טוען לניצחון, וכאשר מאזינים לכולם, נדמה שהם צודקים: נתניהו הכה שוב את כל התחזיות המוקדמות והשיג הישג נאה כשלעצמו, אבל כזה שלא מספיק כדי להקים ממשלה.
המחנה המכונה "גוש השינוי" הצליח לחסום אפשרות של הקמת ממשלת ימין, אבל נכשל בעמידה בהבטחת הבחירות שלו - להקים ממשלה אלטרנטיבית וציונית.
גם הערבים ניצחו, אבל אם ההישג האלקטורלי המדהים של הציבור הזה לא יתורגם למהלך משפיע על מוסדות השלטון (בין שבחברות ישירה ובין שבהסכם תמיכה בממשלה), הרי שהוא יישאר על הנייר בלבד.
תכף נתרום גם את חלקו של הטור הזה למשחק הניחושים הכללי ולשאלה "מה יהיה?", אבל מאחר שבטור אישי עסקינן, הרי שמותר לי להודות שאני מאוכזב: אם הממשלה הרעה הזאת זכתה לאמון מחודש מצד חלקים גדולים בציבור, הרי שאיני מבין עוד את מנגנון ההפעלה של חלק משמעותי בקרב בני עמי.
בשבוע שעבר פירטתי כאן את הסיבות שבעבורן הצבעתי לביחד של בנט ולפיד. רק חלק קטן מהן נגע ל-7 באוקטובר, וגם אז, התייחסתי בעיקר לחוסר התפקוד של המערכות הציבוריות לאחר הטבח. עבורי זאת מציאות שאיני מבין איך אפשר לפרש אחרת ואיך אפשר להכריע שלא באמצעות כרטיס אדום בוהק לממשלה כושלת.
ככל שמדובר בציבור היהודי, לא הצלחתי לשכנע מספיק אנשים. מאחר שלטעמי הסכנה הקיומית הגדולה ביותר למדינת ישראל (בכלל, אבל באופן מיוחד לקיומה כמדינה ליברלית פרוגרסיבית שבה אני רוצה לחיות) היא עוד כהונה לבנימין נתניהו, הרי שלדידי מדינת היהודים ניצלה בזכות הציבור שגורלו עלול להיות מר אף יותר משלי במקרה של חורבן: הציבור הערבי.
תכף נגיע לזה שהפעם באמת נהר בהמוניו לקלפיות, אבל קודם לכן משהו על שיטת הבחירות והממשל בישראל: כך זה לא יכול להימשך ונדרש שינוי לשיטה. אולי חלוקה לקנטונים, כדי שתושב בני ברק (למשל) יוכל להמשיך לחיות על פי אמונתו ולא להיות תלוי, כאבן ריחיים, על צווארו של איש ההייטק.
זה לא בהכרח הכיוון, אבל זה מסוג הפתרונות היצירתיים שאני מוכן להאזין להם עתה ברוב קשב, אחרי שהשיטה הנהוגה כשלה, לא בפעם הראשונה, מלספק הכרעה.
עכשיו למה שצריך לדעתי לקרות, ושוב - אזכיר את נקודת המוצא שלי, כמי שסבור שקדנציה נוספת לממשלת ימין בראשות נתניהו תביא את מדינת ישראל אל סוף דרכה. משום כך איני תומך בסבב בחירות נוסף. סבב שכזה אולי לא יביא לנתניהו רוב של 61 מנדטים, אבל הוא יחליש עוד את מתנגדיו.
פיצול הקולות בימין יהיה קטן יותר, עופר וינטר למשל ייבלע באחת המפלגות הקיימות או יישאר בבית, הציבור הערבי ספק אם ינפק שוב אחוזי הצבעה מרשימים כל כך, ופחות הייטקיסטים ואקדמאים השוהים בחו"ל ייסחפו בטרנד של "חזרתי כדי להצביע".
רוצה לומר, ממשלה אלטרנטיבית חייבת לקום כאן ועכשיו. כדי שזה יקרה, הגיע הזמן להפסיק להתעלם ממי שצריכים להיות שותפים לה: נציגי הציבור הערבי. אי אפשר עוד להתהדר בתואר של מדינה דמוקרטית ולהתעלם מהציבור הגדול הזה, הגם שעם חלק גדול ממנו יש לי מחלוקת קשה על אופייה של המדינה.
את הוויכוח הזה אני מעדיף לנהל בהידברות, כשווה מול שווים ולא בדרך שנוהל עד כה, בין בעל הבית לדייריו. זה לא יהיה קל, שכן חלק מהוויכוח נוגע למקומות העמוקים ביותר בפחדים שלי ובטראומה הלאומית שלהם, אבל זה צו השעה.
לא רק השאלה הלאומית היא בין סלעי המחלוקת. כך למשל איני בטוח כלל שמדובר בשותף ליברלי-פרוגרסיבי, שמעודד השכלה ודוגל בזכויות הפרט.
כלומר, אני ניגש לדיון הזה כשאני חף מאשליות רומנטיות - ובכל זאת, התורים שהתארכו ליד הקלפיות ברחבי המגזר הערבי מצווים עליי, לכל הפחות, לנסות לקיים את הדיאלוג הזה. הכרעת הקלפיות היא שיש לקיימו. למען ההגינות אוסיף שהוא מזמין להפוך מדיאלוג לרב-שיח, שבו גם לגורמים בקואליציה הקיימת יהיה מה לומר.
קל זה לא יהיה. בזיכרון עולה הפעם האחרונה שבה ניסיתי לקיים דיאלוג שכזה עם ציבור שזכה לייצוג דומה, הציבור החרדי. גם אז היו מטומטמים מקרב המחנה "שלי" שלא רצו לקיים אותו: "רק לא ש"ס" הם צעקו בכיכר (בחגיגות הניצחון של אהוד ברק, בבחירות 1999).
הדיאלוג ההוא הסתיים רע מאוד מבחינתי, עת התברר שהצד השני מעוניין רק בהגדלת הקצבאות והמשך ההשתמטות. האם הפרטנר הנוכחי מסוגל ליותר מכך? בכנות, איני יודע. אבל תוצאות הבחירות מחייבות אותי, לכל הפחות, לברר זאת ביושר.
אה, כן, רק עוד משהו קטן: תודה לאיש אחד, איתמר בן גביר, ההוא שנתניהו נשבע שלא יהיה לעולם שר בממשלתו. הוא שפקח את עיני המחנה הליברלי והמגזר הערבי כאחד, כדי להבין שאם לא יתלכדו, יסיימו שניהם בתעלה עם תנינים.