יידרש זמן כדי לעכל את תוצאות הבחירות האלה, אולם דבר אחד כבר ברור, והוא בעיניי הפתעת הבחירות - ההישג האדיר של שתי המפלגות הערביות. בבחירות לכנסת הקודמת, ה-25, קיבלו המפלגות הערביות 10 מנדטים. לתוספת כוח כה גדולה בייצוג הפוליטי יש משמעות עמוקה, לא רק פוליטית - אלא גם חברתית, לאומית, כלכלית, ומה לא. אזרחי ישראל הערבים אמרו בצורה מפורשת, שאינה משתמעת לשתי פנים: אנחנו משתתפים מעתה במשחק הפוליטי במלוא כוחנו. אנו רוצים להשפיע ולכן להצביע, ואנחנו רוצים לעשות שינוי.
המסר הזה הפוך לגמרי מ"שומר החומות 2", תקוותו הגדולה של השר איתמר בן גביר, שציפה כי במהלך הקדנציה שלו יתרחשו שוב אירועים אלימים בחברה הערבית, והוא יוכל להפעיל יד חזקה כדי לדכא אותם. לשם כך, בין היתר, הוקם גם המשמר הלאומי, שאיש אינו יודע היכן הוא ומה בדיוק הוא עושה.
אי אפשר לסמוך על הערבים, סבור בוודאי בן גביר. אבל העובדה היא שעברו ארבע שנים, ובהן מלחמה בין ישראל לבין חמאס בעזה וחיזבאללה בלבנון - וערביי ישראל לא זזו ממקומם. לא פרצו מהומות, ולא שיחקו לידיו של השר לביטחון לאומי.
במונחים היסטוריים, חשבתי על המרד הערבי שהתרחש בין 1936 ל-1939. זאת הייתה התקוממות של ערביי ארץ ישראל נגד השלטון הבריטי ונגד המפעל הציוני. זה היה אחד האירועים המכוננים בתולדות הסכסוך היהודי-ערבי בארץ. הערבים מחו אז על הגידול בהגירה לארץ. להזכיר, אלה השנים שלאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה - ויהודים רבים ברחו ממנה, ובמקביל התעצמה רכישת קרקעות בידי יהודים, והשלטון הבריטי, בדרכו, נמנע מלקדם עצמאות ערבית בארץ ישראל.
המרד ההוא היה אלים. הוא כלל התקפות על בריטים, יהודים ותשתיות, פעולות גרילה, ועימותים קשים בין כנופיות ערביות לבין כוחות הביטחון הבריטיים, שנעזרו, שלא במפתיע, גם בכוחות יהודיים מאורגנים. המרד נכשל, וכל היתר הוא כמובן היסטוריה.
אבל הפעם תנועת ההתנגדות הערבית היא שונה. ההחלטה של החברה הערבית להצטרף למערכת הבחירות ולפעול בתוכה מבטאת מהלך כפול בלתי אלים: מצידו האחד מחאה, ומצידו האחר תקווה לשינוי. מה שהניע את המחאה הוא כמובן ההפקרות המוחלטת של חיי אדם בחברה הערבית והשתלטות הטרור הפלילי על מהלך החיים של מאות אלפי אזרחי ישראל הערבים. מספרי הנרצחים בלתי נתפסים, והם מעמידים את ישראל בשורה אחת עם המדינות הגרועות ביותר בעולם.
בן גביר והפיקוד העליון של המשטרה, אולי בהשראתו, לא העמידו נושא זה בראש סדר העדיפויות. לבן גביר היו כנראה עניינים אחרים, והמשטרה הלכה בעקבותיו. התוצאה מחרידה, והיא גרמה, לדעתי, לאזרחים ואזרחיות ערבים לקום וללכת להצביע, מתוך תקווה ואמונה כי יצליחו לכפות על ממשלת ישראל הבאה להקצות את המשאבים הנדרשים כדי להילחם באופן אמיתי בפשע בחברה הערבית.
היה כבר פרק אחד כזה, בעת ממשלת השינוי שהובילו השר לביטחון הפנים עמר בר-לב וסגנו יואב סגלוביץ'. הם הוכיחו שאפשר להילחם בטרור הפנים. זו עוד סיבה לכך שסגלוביץ' מצא עצמו בשורות מפלגת רע"מ. לבחירות הנוכחיות הערבים באו מתוך תחושת מצוקה אמיתית וחשש לחייהם, ומילאו את הקלפיות.
גזירה שווה
המרכיב האחר שחייבים להביא בחשבון הוא שהחברה הערבית משתלבת והולכת בחברה הישראלית ובחיי היומיום שלה. הרופא הבוחן ובודק אותנו בבית החולים, הרוקחת שנותנת לנו שירות בבית המרקחת, הנהג שמסיע אותנו באוטובוס או שמעביר סחורות ומטענים במשאיות ענק ברחבי הארץ - הם ובני משפחותיהם מהווים מרכיב מרכזי בחייה של מדינת ישראל.
אם יום אחד יכריזו על שביתה, יהיה קשה לקיים פה שגרת חיים. שלא לדבר על אלפי ועשרות אלפי ערבים שיצאו מתוך עריהם וכפריהם ועברו להתגורר ביישובים סמוכים. אתם מוזמנים לבקר בנוף הגליל. אבל הם אינם רוצים לשבות ולא להוכיח את כולם. הם רוצים לחיות פה, והם רוצים לחיות פה גם אם אינם מקבלים במלואו את החזון של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
נרצה או לא נרצה, בישראל חיים כשני מיליון ערבים, אחד מתוך חמישה אזרחים. זה אחוז גבוה של חיי מיעוט, שמרגיש נרדף ומוכה. בעת האחרונה נחשפו גם תוכניות ופעולות בגיבוי ממשלתי של תקיפת פלסטינים בשטחים כדי להזיזם ממקומות מגוריהם, ובמקביל הופיעו "נערי הגבעות" ברכס משגב, סמוך למג'ד אל-כרום, והקימו שם מאחז בלתי חוקי. הם הודיעו שיפעלו ברוח החוות והמאחזים באיו"ש.
החיכוך המשמעותי בין ערביי האזור לבין המתנחלים הישראלים החדשים הביא לפינוי של האחרונים. אבל המסר היה ברור: גם בתוך המדינה חיי הערבים אינם בטוחים, ותוכניתו של סמוטריץ', "ייהוד הגליל", יש לה על מה ועל מי להישען.
למי שאינו זוכר, מדינת ישראל מבטיחה שוויון לכל אזרחיה. אחרון ראשי הממשלה שהקדיש תשומת לב אמיתית לחברה הערבית היה יצחק רבין, בקדנציה השנייה שלו. אולם מאז עברו הרבה מים, עכורים בעיקר, והממשלות הסתפקו בהבטחות שלא התממשו.
ממשלת השינוי בראשות בנט-לפיד, שבה הייתי חבר, הבטיחה למפלגת רע"מ, שהייתה חברה בקואליציה, שיושקעו 53 מיליארד שקל בחברה הערבית בפריסה לשמונה שנים. היה זה צעד ראשון וחשוב קדימה, אבל חייה הקצרים של הממשלה לא אפשרו לממש הבטחות אלו. אגב, הממשלה נפלה בין היתר בשל העובדה שהרשימה המשותפת הצטרפה למפלגות האופוזיציה והביעו בה אי-אמון, זאת בשל היחסים המתוחים בתוך המחנה הערבי.
נראה כי הגיעה העת לגזור גזירה שווה בין ההשקעות בחברה היהודית ובחברה הערבית, ולפעול פעולה אמיתית כדי להטיב את חייהם של ערביי ישראל. אין צורך עוד במרד ערבי, יש ליישם הלכה למעשה את מגילת העצמאות שלנו, והזכויות שאינן ניתנות לערעור של כל אזרח ישראלי לבחור ולהיבחר.
הנה, מתוך מגילת העצמאות: "אנו קוראים - גם בתוך התקפת הדמים הנערכת עלינו זה חודשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל, לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים".
לקראת הבחירות האחרונות החליטו כל מפלגות הרוב הציוני-יהודי, כל אחת בדרכה ובסגנונה, להתנגד לשותפוּת ערבית בקואליציה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל וסימן לערבים את קו פרשת המים. הם אמרו לעצמם: אם אנו נדחים מכל מפלגה או מכל צירוף של מפלגות, אנחנו צריכים לדאוג קודם כל ובעיקר לעצמנו. את זה הם עשו, ובגדול.