התקשורת מתייחסת ל-19 המנדטים שקיבלו המפלגות הערביות כהפתעת הבחירות. למעשה, אין בכך הפתעה גדולה: ייצוגם של הערבים בכנסת הבאה מתקרב לשיעורם באוכלוסייה. ההפתעה האמיתית היא שרק כעת, לראשונה, הצליחו ערביי ישראל לתרגם את משקלם הדמוגרפי לכוח פוליטי משמעותי. בעבר היה שיעור ההצבעה במגזר נמוך מהממוצע הארצי. הפעם נרשמה במגזר התגייסות יוצאת דופן להצבעה, וכמעט כל הקולות הופנו לשתי המפלגות הערביות.
אלא שהשאלה החשובה אינה כמה מנדטים קיבלו המפלגות הערביות, אלא מה הן מייצגות. הן רע"ם והן הרשימה המשותפת אינן מקבלות את הגדרתה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. שתיהן דוגלות, בדרכים ובסגנונות שונים, ברעיון של "מדינת כל אזרחיה". אין מדובר רק בדרישה לשוויון זכויות מלא לכל האזרחים, אלא בשינוי אופייה הלאומי של המדינה ובביטול הזיקה הייחודית בין העם היהודי לארצו, שהיא ליבת הרעיון הציוני.
בכל משחק כדורגל בינלאומי מושמעים ההמנונים הלאומיים. השחקנים היהודים בנבחרת ישראל שרים את "התקווה", ואילו הערבים שותקים. קשה לבוא אליהם בטענות: ההמנון מבטא את כמיהתו הלאומית של העם היהודי לארצו ולירושלים בירתו. אבל אילו היו השחקנים הערבים שרים באותו זמן את "בילאדי בילאדי", המבטא זהות פלסטינית, כפי שנעשה בעצרות של הרשימה המשותפת, האם היינו מסכימים שימשיכו לייצג אותנו בנבחרת הלאומית?
טבח 7 באוקטובר והמלחמה שבעקבותיו העמיקו עוד יותר את הפער בין עמדות המפלגות הערביות לתפיסת עולמו של הרוב היהודי בישראל. יו"ר רע"ם, מנסור עבאס, אומנם גינה את הטבח, אך נמנע בעקביות מלהגדיר את חמאס כארגון טרור. קשה לראות כיצד מפלגה המזוהה עם עמדות כאלה תזכה לאמון הדרוש להשתלבות בממשלה ישראלית.
התוצאה היא ששני הגושים הפוליטיים אינם יכולים, מבחינה ציבורית ופוליטית, לצרף את המפלגות הערביות לקואליציה. כך נוצר מצב חריג ביחס למקובל בדמוקרטיות מערביות: אם מנכים את מספר המנדטים המייצגים את חלקם היחסי של הערבים באוכלוסייה, נדרשים 61 מנדטים מתוך כ-100 הנותרים כדי להקים ממשלה. בחברה מפולגת כמו ישראל, השגת רוב כזה היא משימה בלתי אפשרית כמעט.
איך יוצאים מהפלונטר? הפתרון חייב להתחיל בעיגון חוקתי ברור של זהות המדינה. החוקה צריכה להישען על מגילת העצמאות, המסמך הקרוב ביותר שיש לנו לחוקה, ולהגדיר את ישראל כמדינה יהודית המבטיחה שוויון זכויות מלא ושמירה על זכויות המיעוטים. חוק הלאום, שבניסוחו הנוכחי עורר ביקורת ציבורית נרחבת, במיוחד בקרב הדרוזים והצ’רקסים, יוחלף במסגרת החוקתית המאוזנת הזאת. כל מפלגה המבקשת להתמודד לכנסת תידרש לקבל על עצמה את עקרונות היסוד הללו. מהלך כזה עשוי להוביל לשינוי בעמדות המפלגות הערביות, לבחירת אזרחים ערבים במפלגות שאינן סקטוריאליות, או לירידה בשיעור ההצבעה שלהם.
ערביי ישראל הם אזרחים שווי זכויות, וראוי שיהיו מיוצגים בכל רשויות השלטון. אבל שותפות פוליטית מלאה מחייבת, במקביל לשמירה על שוויון זכויותיהם, גם הכרה במסגרת הלאומית של המדינה שבה הם חיים.
הכותב הוא עמית מחקר בכיר במוסד נאמן ופרופסור אמריטוס בפקולטה למדעי הנתונים וההחלטות בטכניון