מי שבונה על בחירות חדשות בעוד כמה חודשים עלול להתאכזב. לא יהיו בחירות, בין היתר בגלל ההערכה שהמחנה הלאומי ינצח בהן. את המהפך התודעתי הזה, הרווח במערכת הפוליטית, היה ניתן לייחס לשני גורמים מצטברים: האחד הוא בחירת 19 נציגים של מפלגות אנטי-ציוניות, שרובם כמהים במוצהר לפעול לביטול סממניה היהודיים של מדינת ישראל ותומכים בזכות השיבה שתחסל אותה כהרף עין.
זאת כשאפילו המיעוט המנסה להישמע לגיטימי אימץ נוסחה פתלתלה שעל פיה ישראל - בתוקף רצון הרוב הנוכחי הקיים בה, היא לעת הזו מדינה יהודית. הם, כמובן, אינם מחויבים לנקוף אצבע למען שימור אופייה היהודי. להפך.
בכל הנוגע להכרה בהיסטוריה היהודית בארץ ישראל או בהיותה של ישראל מדינה יהודית בהגדרה - אין על מה לדבר. והוא הדין בהגדרת חמאס כארגון טרור. לא בכדי ביקש אביגדור ליברמן לפסול את רע"מ לצידה של בל"ד מהתמודדות לכנסת.
הגורם השני לקריסת מניותיה הפוליטיות של ישר! בעקבות הבחירות הוא התנהלותו של מנהיגה גדי איזנקוט, התנהלות שהציבה סימני שאלה בנוגע לתפקודו תחת לחץ - ובעיקר למערכת הערכית המנחה אותו. תפקודו הבעייתי תחת לחץ נחשף בנאומו בליל הבחירות, שבו הקריא דרישה מנתניהו להתפטר בשם הרוב היהודי שלו. נאום שנכתב, כנראה, כשהתורים השתרכו לקלפיות בצפון תל אביב וברהט, וניצחונו של איזנקוט נראה כמו הגל הדמוקרטי הסוחף בארה"ב.
אבל התפקוד הלקוי מחוויר מול הכשל של הגמגום בנוגע לשת"פ, ולו עקיף, עם סרבני הוקעת חמאס, המבקשים לבטל את חוק השבות ולהמירו בהכרה בזכות השיבה, בואך חיסול ישראל כמדינה יהודית. אלה המקדישים את ניצחונם בבחירות "לבני עמנו ברצועת עזה, בגדה המערבית ובירושלים הכבושה ולאסירים הנמקים בבתי הכלא". בימים אחדים הפך גדי מפרי לא בשל לפרי שספק אם יבשיל בזמן הנראה לעין.
מדור ביקורת הטלוויזיה
מדורי הטלוויזיה המשקפים את הלך הרוחות של כת שוקן-ברנע מצאו את האשם בכישלון: למחרת יום הבחירות הם פצחו במתקפה גורפת על ערוץ טלוויזיה שתפקד, כהגדרתם, כשופר ביביסטי, כשניפח סיפור שולי בדבר תמריצי הצבעה כספיים לסרבני הצבעה במגזר הערבי. לשיטת המבקרים היה מדובר בתופעה שולית של בודדים, שגם אם תומרצו קלות במזומן, היה זה רק כדי להביא אותם לתרגם את תחושות הניכור שלהם להצבעה בקלפי. זאת בניגוד לבחירת ראש עירייה יהודי בעכו, שם התשלום היה המניע להצבעה.
מניסיון העבר התברר שבבחירות לכנסת, ליבוי כעס לא מניע בוחרים מסוימים לקלפי, ללא תמריץ נוסף. כמובן שללא ראיות של ממש, הזינוק ההזוי בהצבעה אינו ראיה שכך היה. בעכו התאמצה המשטרה והשיגה עד מדינה. כאן ספק גדול אם ינסו באמת. כי לשיטת מבקרי הטלוויזיה מאסכולת שוקן-ברנע, ההתייחסות הדרמטית לכך שאי אילו דגי רקק אולי תמרצו כספית מצביעים להגיע לקלפי היא מוגזמת, שהרי גם אם תוכח, היא לא תשפיע על חלוקת המנדטים. הסיכוי לביצוע בדיקת ההיתכנות שתשתית העברת כספי שוחד נבנתה רק עבור קומץ דגי הרקק שנתפסו, דומה לסיכוי שרות דוד ו/או הפצ"רית יועמדו לדין בעשור הנוכחי.
אבל הערוץ הסורר לא הסתפק בחשיפה המזיקה. הוא המשיך, על פי מבקרי הטלוויזיה, לדברר את הנרטיב של נתניהו ולהציגו כמנצח, תוך התעלמות מכללי המתמטיקה שעל פיהם המספר 67 גדול יותר מהמספר 53. ולכן, מסע ההכפשות התעצם והדהד את הקלישאות הנשלפות מפקידה לפקידה בהעתק-הדבק ומוצמדות לערוץ 14. אלא שהפעם נתחלפה הספרה 4 בספרה 2.
וזו לא הייתה פליטת קולמוס ולא כשל של מגיה טרוט עיניים. כת שוקן-ברנע לא סולחת למי שמסרב - גם לאחר שכל הפתקים שולשלו לקלפיות - להמשיך להיסחף למחוזות הטירוף. שהרי לא ברור כיצד מי שמאמין שסקרי הערוצים הממסדיים היו נכונים לשעתם, יכול להלין על הגדרת 27 מנדטים ויתרון 48-53 כניצחון.
ערוץ 12, שהתייחס ברצינות לסקריו שלו וראה בנתוניהם עמדת מוצא, הציג בליל הבחירות את התמונה כפי שנתפסה על ידי פרשניו ושדריו. הקביעה מי ניצח אינה עניין טכני שכלליו ברורים ומוגדרים. היא מורכבת מהרבה מרכיבים המתנקזים ערב הבחירות לאפיק אחד ששמו בישראל הוא "ציפיות". ההשוואה ביניהן לתוצאה היא מרכיב משמעותי בקביעת המנצח וגודל הניצחון.
יותר מערוץ 13 וערוץ 11, שהציגו לציבור סקרים זהים לשלו, היה ערוץ 12 לאורך תקופה שופר ארסי של צד אחד בשיח הציבורי. כמו היה הנגטיב של ערוץ 14. אלא שערוץ 14, להבדיל מערוצי "הזרם המרכזי" המתיימרים להיות מאוזנים - הגדיר עצמו מיומו הראשון כערוץ חד-צדדי, הבא לאזן את ערוצי הצד השני המסרבים להודות בחד-צדדיותם. ודווקא בערוץ הזה ניתן פתחון פה לערן חרמוני, מזכ"ל מפלגת העבודה לשעבר, ולגיא מרוז, וזאת בתוכנית הדגל הפוליטית של הערוץ: "הפטריוטים".
לעומתו, ערוץ 12, כאשר עמית סגל לא בסביבה, כמו בימי שישי למשל, נותן לערוץ 14 שיעור בתעמולה מזוקקת. לאחר עוד פתיח מסית, מציג דני קושמרו בגאווה את הפאנל ההומוגני שלו, אשר נותן פייט טוב לפריים טיים של הטלוויזיה הצפון-קוריאנית, כאשר רק אלמוג בוקר משחיל בזהירות מופגנת, מדי פעם, חצי צליל שפוי, כפי שהיה עושה בתחילת דרכו עמית סגל בגלי צה"ל אי אז בימים.
אבל בעולמות הקולקטיביות הרעיונית אין רחמים. יעיד על כך אהרן ברק, שכונה ב"הארץ" - "מאכער שזקנתו מביישת", כשתמך בזמנו בהסדר עם בנימין נתניהו.
התסריט הצפוי
לאחר שאיזנקוט יחזיר את המנדט לנשיא, יובהר שלא הציבור הבוחר הערבי הוא שנפסל. נפסלו חברי הכנסת המסרבים להגדרת חמאס כארגון טרור ומקדישים את ניצחונם בבחירות לטרוריסטים הרוצחים שבבתי הכלא.
המפלגות, ולא בוחריהן, הן אלה שלא נספרות במשחק הקואליציוני. ולעניין משמעות הגדרת סרבניות והגדרת החמאסניקים כטרוריסטים, מהמו"מ להקמת ממשלה רחבה ניתן ללמוד מאחרים: בבחירות 2005 זכו הנוצרים-דמוקרטים בגרמניה בראשות אנגלה מרקל ב-226 מנדטים, והסוציאליסטים בראשות הקנצלר גרהרד שרדר ב-222. את השוויון יכלו לשבור הקולות של יורשי המפלגה הקומוניסטית של מזרח גרמניה. לשרדר הייתה אופציה מספרית להישאר בתפקיד בתמיכתם, אבל לפני הבחירות הוא התחייב לא לחבור למפלגה זו.
ואכן, לא רק ששרדר לא חיפש דרכים לחמוק מההתחייבות, אלא שאף לא העלה בדעתו לדרוש את ראשות הממשלה בנימוק שרוב הגרמנים הצביעו נגד מרקל ורק לרשותו די תומכים לכינון ממשלה צרה. איש לא ראה בפסילת מפלגת השמאל כשותפה קואליציונית, הדרה של הרופאים והרוקחים במזרח גרמניה.
וזאת אף על פי שהקומוניסטים החליפו שם, סילקו את ההנהגה לטובת גרגור גיזי, יהודי אוהב ישראל (שגם בימים אלה מצדיק כפרשן את תגובת ישראל לטבח), שלא היה קשור להנהגה במזרח גרמניה. ואכן בגלל ארבעה קולות פינה שרדר בהסכמה את כיסאו למרקל בממשלת אחדות, אף שרק לו היה רוב לממשלה צרה.
על פי אותו היגיון נכון וראוי, רק נתניהו, שהוא ראש המפלגה הגדולה ותומכים בו מרבית הח"כים הבאים בחשבון קואליציוני, אמור לעמוד בראש ממשלת אחדות. אם כי לו הדברים תלויים בי, אני מעדיף ממשלת ימין של 72 ח"כים עם ביחד וישראל ביתנו. בעיקר משום שזו תהיה ממשלת אחדות לאומית של ממש ולא ממשלת שיתוק לאומי, אבל גם בגלל הבעייתיות של ליהוק יוסף ג'בארין במקום איזנקוט כראש האופוזיציה.
מלכודת מוות
צריך לקוות שהחרדים לא יתפתו לתמוך בממשלה עם איזנקוט רק כדי לגלות שהם לוהקו בתפקיד זכר הדבורים, שאין בו צורך לאחר ההפריה. כי כדי להקים ממשלה דרוש רוב רגיל, אך להפילה דרושות 61 אצבעות לאי-אמון קונסטרוקטיבי שתנאי לקבלתו: הצגת ראש ממשלה מוסכם על כל ה-61. לא צריך להיות עילוי בהלכה כדי להבין ש-19 חברים חסרי אופק בבחירות ידאגו שברית המשרתים בהרכב כלשהו תכהן עד נובמבר 2030.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד