באמצע שנות ה־90, בשיא המאבק הסוער על כביש בר־אילן, נכנס ד"ר צבי צמרת, מי שעמד בראש ועדת צמרת, לפגישה עם הרב עובדיה יוסף, לשאול אותו לדבר הפשרה שלפיה הכביש ייסגר בחלק משעות השבת (בזמן התפילות) ויישאר פתוח בשאר הזמן. גדולי הדור האשכנזים דחו את הפשרה, כי בעצם הסכמתם יש ויתור והסכמה מדעת לחילול שבת.
אחרי שד"ר צמרת הציג בפני הרב יוסף את הפשרה, אמר הרב כי הוא מברך על הפתרון של כביש בר־אילן. אמר צמרת בפליאה לרב: הרי הפתרון כולל אישור לחילול שבת. ענה לו הרב: מלחמת אחים גרועה יותר מחילול שבת. זהו סיפור אחד מני רבים המסביר עד כמה הרב עובדיה יוסף היה נטוע עמוק בעולם ההלכה ונטוע עמוק לא פחות במסורתיות הישראלית.
משבר ש"ס בבחירות 2026 נובע מחוסר היכולת לזהות את אסון 7 באוקטובר כאירוע ששינה את החברה הישראלית, שינוי שאין ממנו דרך חזרה. הפלג הירושלמי, קבוצת שוליים בחברה החרדית, הצליח לגרור את הזרם המרכזי של החרדיות האשכנזית בכל שאלת הגיוס והשוויון בנטל, לנתיב המאפיין התנהגות של קבוצות מחאה חוץ־פרלמנטריות, ששכחו לרגע שהן במרכז ההשפעה וקבלת ההחלטות במדינת ישראל. תנועת ש"ס הלכה גם היא אחרי הפלג הירושלמי בלי לעצור לרגע ולומר: די, יש לנו אחריות.
מעגל המצביעים של תנועת ש"ס מורכב באופן מסורתי משני קהלי מטרה. האחד הוא בני התורה הספרדים, והאחר הוא הציבור המזרחי־מסורתי. המפגש בין הקהלים הללו הוליד לא פעם אירועים דיסוננסיים משמעותיים. ש"ס יכולה הייתה לכולם. הנהגת ש"ס הצליחה ליישב את כל אותם האירועים שיצרו התנגשות בין שני קהלים אלו. הסדרה זו התבטאה בהצלחה במערכות בחירות גם לאחר פטירתו של הרב עובדיה יוסף. אבל אז הגיע אסון 7 באוקטובר.
אסון 7 באוקטובר והיציאה למלחמת חרבות ברזל, יחד עם המחאה נגד חוק הגיוס, היו צעד אחד יותר מדי עבור הציבור המסורתי־מזרחי - ציבור שתרם תרומה עצומה למערכה, ציבור ששילם את המחיר הקשה מנשוא, ציבור שחייו גם כעת, שלוש שנים אחרי, לא שבו להיות כבעבר. הציבור המסורתי לא ציפה מתנועת ש"ס ובני התורה לקריאת השתלבות בישראליות. הציפייה הייתה להזדהות ולהשתדלות. בפועל התקבל יחס שהוא על גבול הניכור.
קמפיין ש"ס ניסה, בצורה טובה מאוד לטעמי, החל מהסרטון הראשון במפגש של הבן החייל עם אחיו תלמיד הישיבה, להתמודד עם הדיסוננס הזה ולנסות לגשר עליו, לגשר ולא להכריע. אבל אסון 7 באוקטובר היה חזק מזה.
קירחת מכאן ומכאן
בחינת הקלפיות מראה פגיעה בש"ס בקלפיות באזורים החרדיים ופגיעה קשה יותר בקלפיות באזורים המזרחיים־מסורתיים. הכרעה לאחר אסון 7 באוקטובר, שעניינה הזדהות יחד עם ביטויי השתלבות אל מול הציבור המסורתי, בהחלט הייתה גורמת למפלגה לשלם את המחיר הפוליטי באזורי הבחירה של בני הישיבות החרדיים. גישת השילוב והגישור בין הקהלים גרמה, במבט לאחר מעשה, לתנועת ש"ס לשלם מחיר משמעותי בשתי הזירות.
ומה כעת? תנועת ש"ס אינה זקוקה לשיקום. תנועת ש"ס זקוקה לשינוי, והשינוי אינו רלוונטי למשבצות של ההנהגה הפוליטית. השינוי צריך להיות שינוי תודעתי בהנהגה הרבנית הרוחנית, כזה שחוזר לעמדת הרב עובדיה יוסף שאומר: במחיר של מלחמת אחים אפשר לאשר פשרה על כביש בר־אילן. המסורתיות־ישראליות חשובה לזהות של תנועת ש"ס ולמטרותיה לא פחות מאשר הזהות החרדית שלה.
בעת כתיבת שורות אלו נראה כי המערכת הפוליטית עומדת בפני שתי חלופות מרכזיות: האחת היא ממשלת אחדות, והשנייה היא בחירות חדשות. בתסריט ממשלת אחדות לא מופרך יהיה לשער כי ש"ס תהיה חלק מהקואליציה, ואולי הנזק במוקדי ההשפעה ימוזער. אבל גם בתרחיש כזה, אם לא יחול השינוי לעבר הישראליות המסורתית, למשל בבחירת הדמויות שצפויות לכהן בממשלה, אין מה לצפות לשינוי בקלפי בבחירות הבאות.
בתסריט של בחירות חדשות תהליך הסקת המסקנות והשינוי צריך להתרחש הרבה יותר מהר. אם קמפיין 2027 של ש"ס ייראה דומה לקמפיין 2026 – התוצאות יהיו נמוכות יותר. אם תנועת ש"ס חפצת חיים והשפעה פוליטית, עליה לחזור לציבור המסורתי ולומר לו – סליחה, טעינו.
מן התובנה האסטרטגית הזאת יצטרכו לגזור את הקמפיין, לתת ביטוי להזדהות עם מה שעובר על המסורתיות הישראלית מאז האסון, ולחזק את המרכיב האנושי עם דמויות מוערכות המזוהות עם הישראליות והמסורתיות. הצגה של קמפיין שיש בו מרכיבי הזדהות עם המסורתיות והישראליות יכולה לפנות גם לעבר הקהל שהצביע בבחירות האחרונות למפלגת הציבור החרדי, ואף לאלו ששקלו להצביע למפלגה זו (ציבור הנמנה עם החרדיות המשתלבת).
לפני שנים, כאשר תוכנית הסאטירה "החרצופים" הציגה את הרב יוסף באופן נלעג, פנו יו"ר ש"ס דאז אלי ישי והשר אריאל אטיאס (שכיהן כשר התקשורת) לרב עובדיה בשאלה כיצד לנהוג ואם למחות. הרב שאל אותם בחזרה: "אם נמחה, יראו אותם יותר צופים?", ענו לו השרים שכן. אז אמר להם: תתעלמו. אתם רואים מישהו בהנהגה הרוחנית של ש"ס מגיב כך כיום?
הכותב הוא מומחה למגזרים, יועץ אסטרטגי ומרצה לתקשורת