אם צריך היה לתמצת את אישיותו של הסופר יהושע קנז, אפשר היה להסתפק בתיאור שיחת הטלפון ההיא שהגיעה לביתו אי שם בשנת 2010. על הקו: חברת ועדת פרס ישראל, פרופ' ניצה בן־דב מאוניברסיטת חיפה, עם בשורות מרגשות בפיה על החלטת חבר השופטים להעניק לו את הפרס. קנז סירב בנימוס.

"הסירוב היה חלק מהצניעות שלו", אומרת בן־דב כעת. "צניעות לא מזויפת. הוא אמר שהוא לא מסוגל לעמוד על הבמה מול כל כך הרבה אנשים. לא הייתה לו הפומפוזיות שיש לסופרים אחרים. לא היה לו פחד במה. הוא פשוט לא ידע איך לדבר על עצמו. הוא אחד הסופרים המופלאים שהיו לנו. את קנז כולם אהבו לאהוב בגלל הצניעות שלו, בגלל הגאוניות שלו, ובגלל יכולתו להיות כל כך אותנטי גם ביצירתו וגם בהיותו אדם".

אתמול, בגיל 83, הוא הלך לעולמו לאחר שחלה בקורונה. "לאט־לאט הולכים ונוטשים אותנו ענקי הרוח, ענקי הסיפור והשירה, הכותבים שליוו אותנו ואת המדינה והיו מובילי השפה העברית, המוסר והמצפון: חיים גורי, רונית מטלון, עמליה כהנא־כרמון, עמוס עוז, טוביה ריבנר וכעת יהושע קנז ז"ל", ספד לו יו"ר אגודת הסופרים העברים, עו"ד צביקה ניר.

את הסיפור על פרס ישראל הוא מכיר בגרסה מעט שונה: "קנז היה איש צנוע שלא אהב להתראיין ולהיות במרכז התקשורת. יש לציין את היותו איש ערכים, מצפון ותומך בזכויות האדם באשר הוא אדם. הוא היה ראוי לקבל את פרס ישראל לספרות, ולמיטב זיכרוני, דחה את ההצעה לקבלו משום שלא ראה עצמו לוחץ ידיים למעניקי הפרס, שחלק על מדיניותם והשקפותיהם".

יהושע קנז (במרכז) עם שולמית אלוני וחיים גורי ז''ל (צילום: יהונתן שאול)
יהושע קנז (במרכז) עם שולמית אלוני וחיים גורי ז''ל (צילום: יהונתן שאול)


על תרומתו החשובה לספרות העברית, לתרבות ולחברה הישראליות אין עוררין. "תרומתו הוכרה עוד בחייו", אומר ניר ומזכיר כי רק בשנים האחרונות התפרסמו שני ספרים חשובים על יצירתו. "הם דיברו בלשונם: הפואטיקה של יהושע קנז", ספרה של נעמה צאל ז"ל, שיצא בהוצאת מאגנס, ו"יופיים של המנוצחים: ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז" בעריכת חן שטרס וקרן דותן, שיצא בהוצאת עם עובד.

”מעטים אנשי הספרות שהיו כה אנשי אשכולות", אומר ניר. "הוא התפרסם בעיקר בזכות הרומנים שלו, אך ידו הכישרונית הייתה בתחומי ספרות רבים, ואולי חשובים לא פחות: היה מעורכי הרבעון הספרותי 'קשת', מעורכי 'מחברות לספרות', ותקופה ארוכה היה העורך הספרותי של עיתון 'הארץ'. הוא היה מהבולטים מבין המתרגמים מצרפתית, גם שירה וגם פרוזה, ורבים מהקוראים חייבים לו את היכרותם המחודשת עם יצירות אונורה דה בלזאק וכן את ספריו של ז'ורז' סימנון".

פרופ' ניצה בן דב (צילום: יוסי בן דב)
פרופ' ניצה בן דב (צילום: יוסי בן דב)


יופיים של המנוצחים

קנז (גלס) נולד בפתח תקווה בשנת 1937 להורים שהיגרו מגרמניה ומפולין. בעקבות קשיי פרנסה, המשפחה נאלצה להעתיק את מגוריה לחיפה למשך כמה שנים, והאב הצטרף לעבודה במחנה בריטי. המעבר הזה עוד יופיע בנובלה "נוף עם שלושה עצים" ובסיפורים נוספים.

באוגוסט 1955 התגייס לצבא ונשלח לטירונות כ"ל (כושר לקוי) בשל אוושה בלב. את שירותו עשה בחיל מודיעין בירושלים. גם לכך יחזור בספרו "התגנבות יחידים" (1986). אחרי שחרורו מהצבא, נרשם ללימודים באוניברסיטה העברית וכעבור שנה החליט להרחיק ללימודי ספרות צרפתית בסורבון. שם גם כתב את סיפורו הראשון בשם העט "אבי עתניאל" (על שם השופט המקראי, עתניאל בן קנז). מקץ שנתיים שב לירושלים ונרשם ללימודי פילוסופיה וללימודים רומניים.

אהרן אמיר, ממובילי התנועה הכנענית, מיד הבחין בכישרון יוצא הדופן ופרסם את סיפוריו בכתב העת "קשת". הסיפורים הללו, שנחתמו גם הם בשם העט, היוו את הבסיס לרומן הראשון שלו "אחרי החגים". הודות לסיפורים האלה נטמנו גם זרעי החברות האמיצה עם עמוס עוז, שקרא את יצירותיו בשם העט, התפעל וניחש שקנז, שעמו חלק כמה מהשיעורים באוניברסיטה, הוא הכותב. לאורך השנים הוענקו לקנז פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול ופרס ביאליק.

ד"ר נורית נתנאל, ראש החוג לספרות וספרות ילדים במכללה האקדמית לחינוך דוד ילין, אומרת שקנז משקף ביצירותיו את החברה הישראלית על רבדיה החברתיים. "כוחו בתיאור מדויק ומפורט ובחדירה לעומקים פסיכולוגיים", היא אומרת. "ברומן 'התגנבות יחידים' הוא מתאר את החיילים שבשוליים ואת המפגש שלהם עם המסגרת הצבאית הקשוחה. בסיפורו 'מומנט מוסיקלי' מתואר המתח בין ילידים ומהגרים.

הילד יוסי נקרע בין אביו, המדרבן אותו להתערות בחברה הישראלית המיוצגת בסיפור בסמל הפלמ"ח, לבין אמו שרוצה להרחיק אותו ממנה ולטפח את נגינתו בכינור – ייצוג הגלותיות בסיפור. 'בדרך אל החתולים' מתאר את הבדידות, הזקנה והחולי. בתיאורים מכמירי לב המספר מלווה את יולנדה מוסקוביץ בשהותה הממושכת בבית החולים לאחר ששברה את ירכה, והיא מאושפזת במחלקת שיקום גריאטרית.

הדמויות שהיא פוגשת במהלך שיקומה הן מיקרו־קוסמוס של החברה הישראלית. 'מחזיר אהבות קודמות' היא כתובת על קיר בית שראה יהושע קנז בפינת רחובות הרצל ושלמה בתל אביב. הספר מתאר אנשים המתגוררים בבית דירות, וקנז עוסק בו במושג בית; מה שהיה פעם מקום של חום ואהבה והפך לבית דירות מתפורר. 'אין פה ילדים, אין פה משפחה, רק אנשים שגרים לבד, כל אחד לבד כמו בקבר', הוא כותב.

אולי מי שסיכם את כתיבתו של יהושע קנז טוב מכולם הוא קנז עצמו, הכותב בנובלה 'בין לילה ובין שחר': 'ואני שאהבתי תמיד את יופיים של המנוצחים'".

הספר ''מומנט מוזיקלי'' (צילום: באדיבות עם עובד)
הספר ''מומנט מוזיקלי'' (צילום: באדיבות עם עובד)

צבר אחר

היצירות שלו לא נותרו בכריכתן. חלקן עובדו לסרטי קולנוע כמו "אחרי החגים" שמתרחש במושבה נידחת, "מחזיר אהבות קודמות" עם המטפלים הפיליפינים שקנז זיהה כבר בשנות ה־90 שיהפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף המקומי, "בדרך אל החתולים" ועוד. חלק מהיצירות, כמו "אחרי החגים" ו"האישה הגדולה מן החלומות" שמתחולל בבית משותף כמטאפורה לישראל, עלו על במות התיאטרון.

"אצל קנז יש גלריה רחבה של דמויות ויש ממד דרמטי, אינטראקציות בין אנשים, גלריה של תחושות שאדם מרגיש כלפי זולתו", מסבירה פרופ' בן־דב את ההצלחה במדיומים השונים. "קנז ידע להדגים את ההפכפכות של האדם כלפי עצמו וכלפי הזולת. הוא לא דחף את יצירותיו להגיע למדיומים האחרים, מפני שהוא היה כל כך צנוע.

ההצלחה שלו היא ביטוי לישראליות העמוקה, לא הישראליות של העמדת הפנים של המתנשאים והמאצ'ואיסטים, אלא של בעלי הכושר הלקוי. אלה שמרכיבים את הפסיפס של ישראל האמיתית, עם כל השבטים, באלגנטיות מעוררת השתאות ואמון".

לא רק ב"מחזיר אהבות קודמות" הוא חזה את העתיד. "כשיצא ספרו 'בדרך אל החתולים' הוא חזה את הגורל האכזרי הזה, שאורב לו בפינה", מוסיפה בן־דב. "פסגת יצירתו היא 'התגנבות יחידים', ובו הוא מתאר את יופיים של החלשים. החוויה של הטירונות הכלל־צה"לית קיננה בתוכו של קנז כ־30 שנה עד שהחליט לכתוב אותה ולתאר את סיר הלחץ שבו אנחנו חיים".

יהושע קנז, יהודית הנדל וא.ב. יהושע (צילום: יוסי אלוני)
יהושע קנז, יהודית הנדל וא.ב. יהושע (צילום: יוסי אלוני)


"ברגע האחרון התחילו קורות חיי להתגלגל לנגד עיניי", כך נפתח "התגנבות יחידים", סיפור החניכה של חיילי בה"ד 4. "כמו בסרט קולנוע ואולי כמו צרור של שקופיות דוממות הניתכות במהירות רבה אך לא קבועה. תמונות־תמונות בשחור ולבן, באיכות גרועה למדי, כאילו נשחקו קצת במשך השנים... לא הייתה שום תחושה של סכנה או געגועים, לא פחד, חגיגיות, כאב או הפתעה. מפני שהכל כבר התרחש אי בזה על גבולו של הזמן".

במרכז הספר ניצבים כאמור חיילי טירונות כלל־צה"לית, משמע קנז מאפיין מחדש את דמות הצבר עטוי המדים באופן שעד לצאת הספר לא היה מוכר בספרות העברית. לא הצבר שהוא אנטיתזה ליהודי הגלותי כמו ב"פרקי אליק – הוא הלך בשדות" של משה שמיר, לא הצבר של חיים גורי ב"הספר המשוגע", אלא צבר אחר, לא מיתי: גיבור ספרותי בעל כושר צבאי לקוי הנאבק על ערכיו של העולם הישן. גיבור קשוח, אבל רגיש, נאמן ומורד, הומניסט ופטריוט שמאמין בצדקת הדרך, ומגיע משכבות ומעדות שונות.

אין מתאימים יותר מהדברים של קנז עצמו לסיום הכתבה הזו, שנכתבה זמן קצר לאחר היוודע הבשורה על מותו, בזמן מגיפה עולמית, בזמן שהמציאות ממציאה את עצמה בקצב חסר עכבות. באחת מביקורות הספרים שפרסם ב"למרחב" בשנת 1964 כתב קנז: "את ההיסטוריה קצרת הימים של היישוב העברי בארץ מונים רק בעשרות שנים. אולם באינטנסיביות שלה, בקפיצת הדרך הגורלית, בערכים שקברה והקימה, יש בהיסטוריה זו מטען חווייתי עצום.

ומלבד הערך התיעודי שיש למסרו לדורות שיבואו לערוך סיכום היסטורי בפרספקטיבה הנכונה, מצפים מן הסיפור ומפרקי הזיכרונות שימסרו את רוחה של התקופה, את הרגעים שבשולי העשייה הגדולה, את הסיפור האנושי שלעתים הוא מאיר את השעות הגורליות ונותן בהן משמעות רבה יותר. הספרות אינה מסכימה לשמש כלי תמסורת בידי ההיסטוריון. היא רואה את תעודתה הרבה מעבר לעדות ההיסטורית".