ביום שישי, מחרתיים, יוכרז מי הזוכה בפרס נובל לשלום, ואז נראה אם ביבי זכה. זו תהיה זכייה ראויה שתכבד באמת את פרס נובל לשלום, אם נתניהו, זאת אומרת מדינת ישראל כולה, יוכרז כזוכה בפרס נובל לשלום. כשהוא יעמוד כעגנון בשעתו מול מלך שוודיה וירכין ראשו לקבלת הפרס, יחד עם טראמפ ועם מנהיג איחוד האמירויות, זה יהיה יום נחמד בהיסטוריה של ישראל, מדינה קטנה שעושה שלום כנגד כל העולם.

נאום נתניהו בטקס חתימת הסכם השלום. באדיבות הבית הלבן

בינתיים ביבי שקוע במלחמה. מלחמה נגד וירוס קורונה. הבעיה עם וירוס קורונה היא שהוא בלתי צפוי. המדע עוד לא יודע עליו הכל. פעם הוא בעד ביבי, פעם הוא נגד ביבי. התחלנו כאשר אנחנו מדינה שמצליחה לנצח את הווירוס, וביבי מנכס זאת בשחצנות רבה להנהגתו ולתבונתו. הובסנו אפיים ארצה במערכה השנייה.

כאשר מונים את ההישגים הרבים של ישראל תחת הנהגת נתניהו, כאשר מצפים לטקס פרס נובל לשלום שבו הוא אולי יקבל את הפרס ויאדיר עוד את שם ישראל, צריך לזכור גם שעדיין לא יצאנו מהאסון שהביאה הקורונה. רע. מי ייתן ונצליח להגיע ליום שבו הקורונה תיעלם מישראל ומהעולם. ליום שבו הקורונה לא תשתתף במאבק נגד או בעד ביבי.

כאשר בוחנים את ביבי באופן רציונלי ובמבחן התוצאה, המצב הרע מאוד של ישראל מול הקורונה מעניק ציון נמוך לישראל שתחת שלטונו. אלה עובדות. אבל בוויכוח הזה העובדות מזמן נזרקו לפח על ידי מתנגדי נתניהו. כאשר ישראל הייתה במצב טוב מול הקורונה, הם לעגו למצב המעולה הזה, הקטינו אותו, טענו שבמזרח התיכון אין בכלל קורונה. הם נבהלו כל כך שמא ההישג של אותו זמן יצטרף לרשימת ההישגים הגדולים של נתניהו, שהם תקפו אותו בכל כוחם.

מצד שני, ברור גם שאפילו אם התמותה והתחלואה בישראל היו היום כמו בניו זילנד, טמפרטורת השנאה לנתניהו לא הייתה פוחתת אפילו במעלה אחת. ההפגנות היו סוערות וביטויי השנאה לנתניהו היו וולגריים באותה מידה. גם הקריאות וההתבטאויות המכוערות נגד המפגינים לא יכולות לזכות את מי שקורא אותן בפרס נובל לשלום. אנחנו כנראה צריכים לוותר על פרס נובל לשלום פנימי.

אחד מכינויי הגנאי נגד המפגינים הוא אנרכיסטים. טוב, אנרכיסטים הם לא. הלוואי שהם היו אנרכיסטים. אנחנו לא כל כך בני מזל. בלי להעמיק בנושא, נזכיר שכל הזרמים האנרכיסטיים מסכימים על דבר אחד: שלילת כל שלטון. המדינה עצמה, כל מדינה, היא מקור הרוע. היא מדכאת חירות מעצם קיומה. תמיד.

מפגינים נגד נתניהו בתהלוכה בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני)

יש לאנרכיסטים הוגי דעות רבים, המפורסם בהם הוא בקונין, שאמר: "מקור הצרה אינו בסגנון ממשלה כזו או אחרת, אלא בעקרון השלטון עצמו ובעצם קיומו, יהא טבעו אשר יהיה". הוא כתב: "אני מבקש לבטל את המדינה. חיסול מוחלט של עקרון הסמכות וההנהגה של כל שלטון, אשר בטענה שהוא רוצה להפוך את בני האדם למוסריים ותרבותיים יותר, עד כה תמיד שעבד, דיכא, ניצל והרס אותם". המעניין בעיניי יותר מבין ההוגים האנרכיסטים הוא הנסיך פיוטר קרופוטקין, שאמר: "האויב שלנו הוא המדינה. מלוכנית, אוליגרכית או דמוקרטית, עם מנגנון הפקידים, השופטים והמשטרה שלה".

המפגינים שלנו, לעומת זאת, בכלל לא אנרכיסטים. הם לא שוללים שלטון. הם אוהבים שלטון, אבל רוצים שהשלטון יהיה שלהם. לא מדובר באנרכיזם אלא בשנאתיזם. לצערנו מדובר באנשים טובים שהתמכרו לשנאה, כאוהדי כדורגל בלהט הליגה, והם שטופים באקסטזת הסתה ושיסוי בלי יכולת עוד לשלוט בעצמם.

המפגינים לא נגד שלטון. בכלל לא. הם רוצים את השלטון לעצמם. אם הם יגיעו לשלטון, תראו איזה שלטון דורסני ואלים זה יהיה. כבר ראינו איך ילדות בנות 12 נכלאו לתקופות ארוכות בלי ניד עפעף ותגובות בתקשורת, איך מפגינים הוכו ונדרסו. את זה כבר חווינו בעבר, ועדיין לא ראינו כלום ממה שהם מסוגלים לו בעתיד.

המפגינים אינם אנרכיסטים. הם רוצים את השלטון ומייחלים לו. הם רוצים שליטה על המדינה ועל כל המנגנונים האלימים של המדינה, כדי להבטיח שרק הם יהיו הממשלה מכאן ואילך וכי השלטון שוב לא יישמט מידיהם לעולם.

אם ביבי יזכה בפרס נובל לשלום, בטנם תתכווץ בכאב. הם בטוחים שרק הם צריכים להנהיג. כאשר הם ינהיגו, זאת תהיה הנהגה שתדרוס כל סימן לחירות, אם הוא יאיים על שלטונם. הם יצדיקו כל דיכוי בטענה שהם שומרים על הדמוקרטיה. זו תהיה דמוקרטיה שלאור ניסיון העבר תגן על עצמה מפני העם.