ח"כ מנסור עבאס מסרב להגיד מראש אם יצביע בעד חוק צרפתי ויאפשר לנתניהו לתחמן את דרכו ממשפט. "אני לא רוצה לומר כדי לא להיות מובן מאליו", הוא אמר.

מצד אחד, זו תהיה בדיחה אם בסופו של דבר חברי כנסת מהרשימה המשותפת ה"משוקצת", על פי משנתו של נתניהו, יהיו אלה שייתנו יד לתוכנית הצלתו, שכבר נכשלה בכל דרך אחרת. מצד שני, אם עבאס התכוון שאינו רוצה להיות צפוי ולחזור שוב ושוב על המנטרה הלעוסה של חברי הכנסת הערבים, זה דווקא מבורך.

דיון הוועדה למיגור האלימות בחברה הערבית. צילום: ערוץ הכנסת

הדיון שהתקיים השבוע בוועדה למיגור האלימות בחברה הערבית גלש, כרגיל, לצעקות קקופוניות שמכסות על זלזול תהומי באזרחים ועל אי־עשייה. החברה הערבית היא בסך הכל עוד קורבן לפוליטיקה פופוליסטית של מנהיגים שהציבור שהם מייצגים לא באמת מעניין אותם. ספציפית, ערביי ישראל לכודים בין ההתייפייפות של הפוליטיקלי קורקט לבין פרצי "הערבים נוהרים" של הביביסטים. הם תקועים בין אלה שמזדעקים בכל פעם שמישהו מעז לומר שקיימת בעיית אלימות בתרבות הערבית, לבין אלה שמסרבים לעשות מהלך פוליטי כלשהו עם הרשימה המשותפת, מחשש לכתם תדמיתי.

רק מה לעשות, סטטיסטית אכן יש בעיה. ככל שחברי כנסת דוגמת איימן עודה והיבא יזבק יצעקו במקום לקחת על הבעיה אחריות כלשהי, כך הם ימשיכו לא לפתור אותה. צריך רק להסכים לראות את המספרים: מספר הפשעים החמורים בחברה הערבית כפול מאשר בשאר האוכלוסייה, בעוד שהערבים מהווים רק חמישית מאוכלוסיית ישראל. למעלה ממחצית הנשים שנרצחות בישראל הן מהחברה הערבית. על פי דוח של ה־INSS, מרבית האוכלוסייה הערבית חוששת לביטחונה למרות שהיא שומרת חוק. לצד התרבות האלימה במגזר, יש זרם של רכישת השכלה והשתלבות מסיבית במקצועות חשובים כמו רפואה. האלימות מגיעה מחלק קטן מהמגזר, אך זהו חלק מושרש שזורע פחד ומקרין על החברה הערבית כולה.

אין בכך הרבה חדש. כבר שני עשורים מדברים על הצורך למגר את האלימות בחברה הערבית. מדברים ומדברים, אבל כמו בנושאים אחרים - עושים פוליטיקה ולא באמת פותרים. אפשר להבין את הביקורת על שיתופי הפעולה האחרונים של עבאס עם הליכוד, במיוחד על הרקע המשפטי של נתניהו. אבל חברי הרשימה המשותפת אינם יודעים דבר חוץ מלהעביר ביקורת על אחרים ולהתנער מכל אשמה. כך שעוד ביקורת, גם אם היא מוצדקת, נשמעת כמו שידור חוזר משעמם וחסר ערך. עוד מאותו הדבר.

בנימין נתניהו, איימן עודה (צילום: יונתן סינדל, פלאש 90)
בנימין נתניהו, איימן עודה (צילום: יונתן סינדל, פלאש 90)


עקרונית, אין שום סיבה שהרשימה המשותפת לא תשתף פעולה עם ממשלות ישראל. אם לא תעשה זאת, אין ערך להישג האלקטורלי שלה. אין פירות להתעקשות להסתגר, להימנע, להיות לעומתיים ולהתבדל. מצד שני, אם יסמכו על מילתו של נתניהו, יש להניח שיגיעו רחוק כמו כל אחד אחר שסמך על מילתו בעבר. מרוב הבטחות חסרות ערך, לא רואים את היער.

התוכנית למיגור האלימות שהוצגה בדיון תעבור בעוד כשבועיים להחלטת ממשלה. השאלה היא אם תיושם ואם יהיו תוצאות בשטח. איימן עודה אמר, ובצדק, ש"ראש הממשלה מבטיח את אותן הבטחות כבר 11 שנים“. ח"כ תומא סולימן אמרה ש"נתניהו הוא חלק מהבעיה, לא חלק מהפתרון". זה כנראה נכון, אבל גם חברי המשותפת הם חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון. כל עוד הם מקדשים את זכויות הפלסטינים במקום את חיי היומיום של הערבים הישראלים, זה ימשיך להיות כך.

לאזרחים הערבים מגיע יותר מנבחרי הציבור שלהם, בין אם בגישה פרגמטית ומפויסת יותר של המשותפת, ובין אם בהקמת מפלגה חדשה שתיתן להם תקווה. הצעקות והפרובוקציות אינן מקדמות פתרונות, ומאסנו בפוליטיקה הזאת. ערבים ויהודים כאחד.