כנראה שמשהו דרמטי היה צריך לקרות כדי לגמול אותנו סופית מהחלוקה הדוגמטית ל"גושי השמאל והימין". משהו כמו שנה שלמה של "שגרת קורונה", מהתקופות המטורללות שידענו כאן. הרי בכל פעם שמתפרסם סקר (קרי פעמיים ביום), לחלוקת המנדטים הדמיוניים נלווית פרשנות שמחלקת את המפה לגושים. זה נחמד לצורך הכותרת, רק שהיא תישכח בעוד חמש דקות, ובינתיים התוצאה היא חוסר יכולת להרכיב ממשלות. השפעתה העיקרית של ההתנהלות הזו הייתה קיבוע תפיסה לא מציאותית, משום שהגושים האלה, שמתיימרים להגדיר את המפה הפוליטית בישראל, כבר מזמן לא באמת קיימים.

גוש ה"שמאל", אותו יצור מיתולוגי בעל שלושה ראשים וכוונות זדון, לכאורה מאיים להקים ממשלה שתמסור את שטחי המדינה לחמאס על מגש. זה לא שאין שמאל סהרורי בישראל, אבל הוא כבר מזמן לא משמעותי. המפלגות הערביות הן לא חלק מ"הגוש", כי אין להן שום קשר ל"שמאל": הן מחזיקות בדעות שמרניות ומאמינות בלאומיות פלסטינית. מפלגת השמאל היחידה שנותרה היא מרצ, שמשיגה 6 מנדטים בסקר מחמיא, וכל השאר הן מפלגות מרכז. כל מה שמיוחס ל"גוש השמאל" הבדוי מיוחס לו רק לצורך תחזוק התעמולה שקוראת להצביע לליכוד, כמהלך "דווקא" הגנתי שאמור לייצג משהו ימני.

בשנים האחרונות, תעמולה סיסטמטית הפכה את כל מי שלא התיישר עם ההגדרות הללו ל"שמאלן" בעצמו. כך הפך איווט ליברמן לגדעון לוי כשסירב לכהן כבובה בעוד ממשלת יחיד של נתניהו. כך הפכו נפתלי בנט ואיילת שקד לעמוס שוקן ועמירה הס, כשסירבו להסתפק בפירורי התפקידים בממשלת ה"אחדות" (עוד הגדרה שמטעה לא פחות מהגדרות השמאל והימין). כך גם הוכרז שגדעון סער "מסייע למי שמנסה למנוע הקמת ממשלת ימין", ברגע שהעז לומר שהוא לא מוכן להמשיך ככה יותר. אבל מה זאת בכלל ממשלת ימין במציאות שנוצרה?
החלוקה לגושים הדמיוניים יצרה הגדרות הזויות, שמשום מה מיטב העיתונאים עדיין משתמשים בהן. למשל: גוש הימין ללא ליברמן. הרי ליברמן הוא ימני לפנים, אחד הבוטים שבהם. איזו משמעות יש בכלל ל"גוש הימין" בלי המפלגה שלו?

מאז שימינה חולצה מ"הבלוק", ההגדרה בכלל איבדה כל היגיון. "גוש הימין" הנוכחי הוא למעשה ברית האינטרסים האישיים בין ראשי הליכוד וראשי המפלגות החרדיות, שבינן לבין לאומיות, פטריוטיות או ימין כלכלי - אין שום דבר. על פי הלוגיקה המעוותת הזו, ה"גוש" אמור היה להמשיך לייצג ימין כלשהו גם עכשיו, הפעם מינוס מפלגתו החדשה של גדעון סער. בדומה לקפה נטול קפאין, מעין ימין נטול ימניים. אבל יש גבול לכל תעלול, ומזל שזה נגמר.

בעצם, זהו הזמן ליצור הגדרות מעודכנות, למפה פוליטית שעוותה מרוב תעמולה. זה נכון שהייתה בעם "היימנה", אבל מה זה אומר? שהחזון הוא ארץ ישראל השלמה כשהפלסטינים הופכים לאזרחים סוג ב׳? שמקדשים את הקפיטליזם ומורידים מסים, ואיתם מצמצמים עוד יותר את השירותים הציבוריים? הרי ברור שלרעיונות האלו אין רוב, אז מהי משמעות אותה היימנה?

באותו אופן, זה נכון שהשמאל הרדיקלי הרחיק לכת עם עמדות כל כך מנותקות מהמציאות הישראלית, עד שעל אף צעקותיו הפך ללא רלוונטי, ואיבד את הקשר עם ספינת האם. אבל מה זה אומר לגבי מסות של אנשים שמאמינים שצריך למצוא פתרון כלשהו למיליוני הפלסטינים שלא הולכים לשום מקום, גם אם לא מדובר בפתרון שתי המדינות שלא צלח? שמאסו ברטוריקה המופרעת? שרוצים לחזור לערכיות הישראלית הבסיסית שמקדשת את המכנה המשותף?

פייק ימין

כל כך הרבה שטויות נזרקות לאוויר למען שימור "גושי השמאל־ימין", עד שקשה לעקוב. השבוע, לדוגמה, אמר פרשן בגלי צה"ל ש"בית המשפט העליון רוצה שישראל תהיה מדינת כל אזרחיה" - כאילו הדבר היה עובדה. לא שבית המשפט העליון הוא מושלם, רחוק מזה, אבל מאיפה ההמצאה הזאת בכלל?

העניין הוא שגם שיירי כחול לבן תורמים לבלבול, בדרכם השלומיאלית החיננית. השבוע הם הצליחו להעביר בקריאה טרומית את "חוק השוויון", עוד מוצר מיתולוגי שאין לו שום סיכוי לעבור, אבל אם כבר נפתח הקמפיין, למה לא לעשות קצת יחסי ציבור. כחול לבן התגלתה כמפלגה שמצטיינת בדיבורים ובכוונות טובות, אך אין לה מושג ירוק איך להביא משהו לכדי ביצוע. נותר רק לקוות שהיא לא תעניק עוד דחיות וצ׳אנסים אחרונים לאיש שעזר לה להפוך לפירורים שנשארו ממנה.

מה שכן, צדקו בליכוד כשטענו שאם גדעון סער היה מקבל תפקיד שר, הוא לא היה עוזב. הם רק שכחו את משמעות העובדה שסער לא קיבל תפקיד שר, או ראש ועדה, או כל התייחסות אחרת שתתאם את בחירתו לחמישייה הפותחת, בעוד הגברת מארק האלמונית, שהשתרבבה לסוף הרשימה בזכות החוק הנורווגי, נבחרה לשבת בוועדה למינוי שופטים ומדבררת את המפלגה כמכונת ירייה.

סער פשוט הבין את מה שניר ברקת, גלעד ארדן ואבי דיכטר טרם הפנימו. הם מוכשרים ורהוטים מדי עבור השיטה שהשתרשה וקוראת לעצמה "ימין", אבל אין בינה לבין ימין דבר וחצי דבר. הבחירה בליכוד היום היא לא בין שמאל לימין, אלא בין חסרי כישורים, שיזכו לתפקיד רם בזכות נאמנותם לנתניהו, לבין ליכודניקים ותיקים בעלי כישורים, שיישבו בצד ויתייבשו על הקווים. פרט לנתניהו, אף אחד לא אמור להגיע לתוצאות מקצועיות ולהצליח בתפקיד.

מי שמתבלבל בין זה לבין "ימין" לא ממש מבין במה הוא בוחר. כך גם מי שבוחר ב"ימין" בגלל שנאת האליטות. בגלל ה"מתנשאים", ה"אשכנזים", "ישראל הראשונה", ועוד כינויים שמבלבלים בין קבוצת ייחוס סטריאוטיפית לבין השאיפה הלא ממש ריאלית להפוך את הבורים וחסרי הכישורים לאליטות החדשות ול"מנהיגים". השיח הזה אינו לגיטימי אלא מטורלל. מטרתו לעבוד על אנשים. זו שיטה שעבדה למשך תקופה מסוימת, אבל בסופו של דבר, אי אפשר להנהיג ככה מדינה.

כדי לשלוט לא מספיק לעבוד על מספיק אנשים שיצביעו "ימין" מדומה ויאפשרו להשיג את השלטון בתחבולות. בסוף צריך לשלוט על כולם, אפילו על אלה שמתקוממים דרך קבע בכיכר פריז. אפשר להשמיץ אותם בעוד תעמולה, אבל אי אפשר להתעלם ממה שרוחש מאחוריהם. הרבה מאוד אנשים שלא יוצאים להפגין אבל מאסו בסיאוב, בברדק ובססמאות המנותקות. הם כבר מזמן מהווים את הרוב. הם כבר לא מאמינים לטיב חיסוני הקורונה; לא ל"שלום תמורת שלום" וקצת ויתור על ריבונות ונשק מתקדם; לא לראש המוסד שנתניהו רוצה למנות; ולא להחלטות שמשפיעות על ילדינו ועל העתיד. הפער בין המציאות לתעמולה שנצמדת לגושים שלא קיימים - כבר יותר מדי גדול. הגיע הזמן להגדרות חדשות