בפעם הראשונה מאז הובס בבחירות 99', מתייצב מול בנימין נתניהו יריב שאינו נופל ממנו בכישוריו הפוליטיים. בפעם הראשונה מאז חזר לשלטון, מאבד נתניהו את הבלעדיות הנצחית שלו על הימין הישראלי. כמחצית מאלקטורט הימין הגדול בישראל לא תומכת בו. בפעם הראשונה מאז הסתבך בפלילים והפך לנאשם, נראים סיכוייו להימלט מאימת הדין נמוכים עד אפסיים. לא יהיה חוק צרפתי רטרואקטיבי, וגם המזימה לפרק את מערכת המשפט תיתקל בקשיים בלתי צפויים: מפלגת ימין ממלכתית שלא תיתן לדברים האלה לקרות. נתניהו לא רגיל לכל החידושים האלה.

הוא גורש מאזור הנוחות שבו התפנק בעשור האחרון ועליו להסתגל לתנאי קרב חדשים ולכללי משחק קשוחים. ואחרי כל זה, כפי שלימדו אותנו החיים, עוד מוקדם להספיד אותו. תמיד מוקדם להספיד אותו. האיש הזה יחיה ויבעט גם אחרי המוות (הפוליטי) שלו. גם אחרי שילך, יישאר. רוחו המרחפת תמשיך לחולל כאן נזקים ולהרעיל את האווירה עוד זמן רב.

עד יום שלישי בערב חייו של נתניהו נראו אחרת לגמרי. הוא הצליח גם לכייס את גנץ בלי בושה וגם התקרב להגשמת מטרתו הכפולה: לגרום לגנץ לשכוח מהרוטציה ולהמשיך להתגנב לאפשרות לבטל או להקפיא את המשפט. כמה פשוט, ככה גאוני. העסקה שלו עם כחול לבן, שאותה מעולם לא התכוון לקיים, הצליחה לפרק את גוש המרכז־שמאל. האלטרנטיבה העוצמתית שקמה כדי לבלום אותו התפרקה לגורמיה.

כל מה שנותר לו עכשיו זה לוודא הריגה. במקביל, הוא פצח ברומן לוהט וחסר בושה עם התנועה האסלאמית. ח"כ מנסור עבאס, שנוהג בשעות הפנאי שלו לבקר משפחות של מחבלים רוצחים, הפך ליקיר בלפור. נתניהו היה קרוב מאי־פעם למטרה הנכספת: 61 ידיים שיעניקו לו ממשלה צייתנית, כנועה, שתעביר חקיקה פאשיסטית, תבטל משפט פלילי שכבר החל להתנהל באמתלה כזו או אחרת ותוציא את כל מתנגדיו אל מחוץ לחוק.

לחלופין, אם גנץ ימצמץ, ואין בעולם סיבה לחשוב שגנץ לא ימצמץ, יקפל אותו נתניהו כמטפחת משומשת. גם כאן, הייתה תוכנית עבודה סדורה, רב־שלבית. מציעים לגנץ פשרה אטרקטיבית. משהו כמו דחיית הרוטציה בחצי שנה־שנה והוספת תיק אטרקטיבי לכחול לבן מהמכסה של הליכוד. גנץ מתלבט, מתחבט, מתמוטט ומציית. בעקבות זאת, פורשת קבוצה של ארבעה־שבעה ח"כים ממפלגתו ומקימה סיעה עצמאית. גנץ מוצא את עצמו "שר הביטחון וראש הממשלה החליפי" עם משהו כמו תשעה ח"כים.

בשלב הזה מתחילה הלוחמה הפסיכולוגית, ואת הפרומואים שלה ראינו בשבועיים האחרונים. על ח"כ יואב קיש כתבתי כבר בשבוע שעבר. הוא החל להדהד את תיבת המסרים שלפיה "לגנץ אין לגיטימציה להיות ראש ממשלה". קיש שיכתב בדיעבד את ההסכם הקואליציוני, שהרי שום דבר לא השתנה מאז נחתם.

איך מרשה לעצמו קיש להגיד את הדברים המופרכים האלה? כי הוא יכול. כי התרגלנו. כי תרבות השקר השתלטה על האמת. הקרנפים שינו את הכללים. קיש היה הקשקשן הראשון, אבל לא האחרון. בעקבותיו הפציע מאור גולה נוסף, "שר המודיעין" הפיקטיבי שאינו חבר הקבינט אלי כהן, שהצהיר משהו דומה. גם גילה גמליאל לא טמנה לשונה בפנכה והסבירה שעניין הרוטציה "לא מעניין אף אחד". באמת, למה מטרידים מדינה שלמה עם הזוטות האלה?

השיא הגיע, כצפוי, מהלוע שופע המרגליות המחובר לח"כ אוסנת מארק. בדיון בוועדת הכנסת היא לעלעה את ההברקה הזו: "כחול לבן נכנסה לשותפות רק בשביל לקיים את הרוטציה... לכן נכנסתם להסכם בחוסר ניקיון כפיים כדי להפיל את נתניהו". כן, הדברים האלה נאמרו בידי בשר ודם, בן תמותה, יצור אנוש המצויד בראש, גוף, פה ולשון מתגלגלת. נדמה לי שהיא לא מבינה מה לא בסדר באמירה הזו. אבל העיקר שהגברת מרוצה.

הביובית הזו, שעליה דהרו השבוע קיש, גמליאל, כהן ומארק, הייתה אמורה לקעקע את הלגיטימציה של "ראש הממשלה החליפי" להיות ראש ממשלה. זאת, אף שהוא כבר נשבע אמונים לתפקיד. זאת, אף שהליכוד ונתניהו חתמו איתו על הסכם מפורש. המטרה פשוטה: אחרי שתושג הפשרה הראשונה, אחרי שכחול לבן תצטמק שוב, גנץ ייגרר, משוח בזפת ונוצות, לפשרה האחרונה: ויתור על הרוטציה.

"בעת הזו", הוא יגיד, "אין היתכנות להחלפת ראש הממשלה. הגענו להסכמה שנתניהו ימשיך להיות ראש ממשלה, אני שר ביטחון ואשכנזי שר החוץ, עד סוף הקדנציה". בסוף הקדנציה, אחרי שהכל יתפרק, יוכל גנץ להצטרף לליכוד כמנצח. כלומר כמפסיד, שסייע לנתניהו לנצח. כחול לבן תיקבר קבורת חמור במזבלה העירונית הסמוכה, וגנץ ימונה לסגנו של קיש במשרד מקושקש כזה או אחר.

הנשק הסודי של נתניהו בדרך ליישום התוכנית הזו היה הוד בצר. תואמו של נתן אשל בחצרו של גנץ, הוא אבי הפילוסופיה של "להמשיך בממשלה בכל מחיר". התורה הזו מכונה "פילוסופיה הודית", על שם הממציא, וגם כי היא מבוססת על פציפיזם, תמימות ושאנטי. העיקרון המכונן שלה הוא "המזל של בני".

על פי בצר, אין לכחול לבן עתיד כלשהו בבחירות כלשהן. עדיף להיצמד למה שיש, שזה תיקים שמנמנים, השפעה, עמדות מפתח, תארים מפוצצים (למשל, "מנכ"ל משרד ראש הממשלה החליפי"), מכוניות אאודי 8A ממוגנות וכו'. ומה הלאה? "משהו יקרה. בואו נישאר על הגלגל. ביבי יחטוף שלבקת חוגרת, או פתאום יראה את האור, תפרוץ מלחמה, יבוא שלום. בואו נסמוך על המזל של בני, שיביא לו בסוף את הרוטציה".

והנה, בעוד תוכניתו המודולרית של נתניהו מתפרקת לגורמיה עם פרישתו של גדעון סער, דווקא הפילוסופיה ההודית הרימה ראש. אם יש מישהו שמסוגל להבריח את נתניהו בחזרה לחיק הרוטציה, קוראים לו גדעון סער. בנקודה הזו אנו נמצאים עכשיו. הצעת הגישור העתידית, שפורסמה השבוע ב"מעריב", תציע לגנץ הרחבת הכהונה: שנתיים ורבע כל אחד, במקום שנה וחצי.

נתניהו יפנה את כיסאו קצת יותר מאוחר (באמצע או בסוף 2022), גנץ יקבל שנתיים ורבע של כהונה מלאה, החוק יתוקן על מנת שלא יאפשר לנתניהו לפרק את ההסכם בלי לעזוב את בלפור, ובא לציון גואל. מה ירוויח נתניהו? זמן, ובעיקר ייבש את סער וכל שאר יריביו בחוץ, עד שינשרו מעצמם. מה ירוויח גנץ? את חייו הפוליטיים במתנה, ואולי עוד יהיה ראש ממשלה בישראל. או שלא.