לרגעים היה נדמה שהקלפים לא רק נטרפו השבוע, אלא נזרקו לאוויר כמו חבילת קונפטי. אחרי המפץ שובר השוויון של גדעון סער בימין, השבוע הגיע תור המרכז־שמאל. כרגיל, המחנה התעלה על עצמו. נקווה שלמצביעים הפוטנציאליים היה דף ועט ושהם הספיקו לרשום הכל, כי המצב קצת מבלבל.
לשברי כחול לבן ז"ל (כחול לבן המכווצת ויש עתיד), התווספו שברירים נוספים עם פיטוריהם של אסף זמיר ומיקי חיימוביץ׳, שאליהם נאספו גם התפטרויות ניסנקורן, קוטלר־וונש ואשכנזי. גם לפני כן כחול לבן הפריטטית לא בדיוק סבלה מעודף כוח אדם לתפקידי השרים, ועכשיו - בן לילה נבטו סביבה בערוגה הפוליטית סטארטאפים אין ספור. מפלגת עפר שלח, מפלגת רון חולדאי ואבי ניסנקורן, מפלגת ירון זליכה, וכל אלה אמורות להתמקם ברווחה מנדטורית בין כחול לבן ליש עתיד, או בין מרצ לניצולי מפלגת העבודה, שצדיקי זק"א עדיין מחפשים את שאריותיה. הסטארטאפיסטים הם אנשים עם קבלות לא רעות, אבל במלוא הכנות - מה נסגר איתם?
מפלגה זה לא חתונמי. אומנם אפשר להקים אותה ברבע שעה עם חופה מאולתרת ורב מזדמן, לפנטז ולחייך למצלמה בריגוש מסוים. אבל בסוף, שם גם מצוי המלכוד. במיוחד אחרי מפח הנפש העמוק שחוו מצביעי המרכז בבחירות האחרונות, היה מצופה מהחבר׳ה האלה שלפחות יבינו את הבעיה. כדי לעשות מהלך רציני שיחזיק מעמד טיפה מעבר לאניברסרי הראשון ויגבש בייס מצביעים, צריך מינימום של דבק. רצוי גם לחשוב על תשתית, חזון ודרך ייחודית. מטרה מפלגתית צריכה אומנם להיות גדולה מהנרקיסיזם של אדם אחד, אבל גם לגבור על הנרקיסיזם המתפרץ של המון אינדיבידואלים שאפתניים.
בעצם, החשבון על הגירושים הגרועים של מפלגת המרכז המפוארת כחול לבן הגיע רק עכשיו. גנץ יצא לתקשורת בנאום חוצב להבות, והאשים את מצביעיו בראיית חצי הכוס הריקה. כרגיל, מרבית מילותיו היו מדויקות ונכונות. מצביעי המרכז אכן נוטים לעוף ברוח ולא להעריך דבר. אבל ספק אם גנץ הבין שטעותו הגדולה ביותר הייתה ויתור על שלמות המפלגה. הוא פירק במו ידיו את האלטרנטיבה השלטונית שיצר, ואיתה את הבייס. לפיד, הצד השני לגירושים, מסתמן כבעל הסיכוי הגדול ביותר מבין שברי המפלגות המפוזרים, אבל גם הוא משלם את חלקו בחשבון, כי מה שיש לו כרגע עדיין לא מספיק כדי ליצור ראש חץ ולהוביל.
מרוב דרמות ועקרונות צודקים, למחנה שאמור להציע אלטרנטיבה שלטונית יש בעיה עם הגדרת המילה "אלטרנטיבה". מילת המפתח היא דבק, ומשפט המפתח הוא עשייה משותפת לאורך זמן. הפיצולים הם לא הפתרון אלא הבעיה, והנבטים הרבים בערוגה הם סימן לשטחיות ולחולשה.
קחו לדוגמה את אסף זמיר, בחור קסם בעל יכולת ורבלית מרשימה ובת זוג כוכבת אינסטגרם. כמעט ראש העיר, שר תיירות לרבע שעה, יודע לדבר נפלא ולבצע יציאות דרמטיות על רקע אידיאולוגי, אבל בסוף - הכל נשאר בסטורי. יש לו אפס קבלות של עשייה. למיקי חיימוביץ׳ יש עבר טלוויזיוני מפואר, אבל מה היא עשתה מעבר לדיבורים בשנים האחרונות? ניסנקורן דווקא עשה, אבל הוכיח שהנאמנות היחידה שלו היא לעצמו, שהוא עוד אחד שמתגרש בקלות. גבי אשכנזי לפחות התפטר בשקט, בלי דרמות, בלי האשמות ובלי אכלו לי שתו לי. זה לא מעט באווירה הפוליטית הנוכחית במחנה.
להקים מפלגת כלום זה קל, אבל הדבר האחרון שהמחנה צריך זה עוד מפלגות. גם לנתץ מפלגה זה קל, כי אין סיכוי שזה ייכשל וזה מספק פורקן מיידי. רק מה, אחר כך לך תאסוף את השברים. המחנה סובל מחוסר חשיבה לטווח ארוך ומאינדיבידואלים שבטוחים שהם חשובים מהקבוצה. מאנשים שצריכים ללמוד לחשוב לפני שמתחתנים, ולהבין שגם להתגרש צריך לדעת.
מראה קומפקטית
אחד המנכ"לים הכי מצליחים בישראל הגיע פעם לישיבת הנהלה דרמטית, מצויד בשקית מלאה במראות קומפקטיות, וחילק אותן לכל הנוכחים. כשהם הביטו בו בהשתוממות, הוא אמר - בישיבות הקודמות שמתי לב שאתם מעולים בלראות איפה אחרים גרמו לבעיות ומחדלים, אבל קצת מתקשים לראות את הטעויות שלכם. אצל הביביסטים האשמת אחרים כדרך חיים היא תנאי קבלה, אבל מה התירוץ של כוכבי המרכז־שמאל שמסרבים לראות את עצמם?
התנהלות כחול לבן פגעה קשות במרכז. כשמתפרקים, מחזקים את תחושת הארעיות של הבייס במקום לבנות אותו. להאשים את המצביעים זה להשליך עליהם את חוסר היכולת להבין איך למצוא פתרון נאות. קצת דומה לזה שהממשלה הגרועה שהייתה פה האשימה את הציבור בכך שלא הקשיב להנחיות הקורונה, במקום לבחון את מחדליה שלה.
המרכז פשוט לא השכיל להשתמש בחוכמה בכוח הפוליטי שהיה לו. הכוח הוא באיחוד. ביכולת לנשוך שפתיים ולהתפשר קצת. לו המרכז היה משתמש נכון בכוחו בבחירות האחרונות, היה סיכוי לממשלת אחדות אמיתית, שוות כוחות, שבה לא ניתן לכופף ולפורר את הצד השני. לו היה מתפצל עם פחות דם רע, חלקיו עדיין היו יכולים לקמבן מהלכים פוליטיים יחד ולשתף פעולה. אבל נציגי המרכז לא היו מגובשים, ובסוף, מי שאינו מגובש - מתפזר.
בסוף עושים שלום
הימין התנפץ באופן מסודר - ימינה תשלב בין סמוטריץ' לנתניהו, ואילו סער הוא ימין שבא להחליף את ההנהגה מבחוץ. ליכוד עם טעם של פעם. אבל המרכז־שמאל התנפץ לכל עבר, והמצביעים עפו ברוח. 75% מהישראלים מוכנים להצביע למפלגות ימין, לפי הסקרים, ויש להם סיבה טובה. ראשית, הם רואים שהשד אינו נורא כל כך. מבטיחים מיליטריזם וסיפוח, ובסוף עושים שלום.
שנית, כשהכל מתחרבן, נלחמים על מה שהכי חשוב, ולישראלים רבים הכי חשוב למגר את השיטות של התחמנים ללא גבולות. זה לא קל. השבוע אושרו העברות של יותר מ־100 מיליון שקל למשרד הדתות ולמוסדות חינוך חרדיים. תמיכה עיוורת עולה כסף, ועל הסכומים הנדיבים האלה לא מודיעים במסיבות עיתונאים גרנדיוזיות. להפך - אלה כספים מוצנעים, חסינים לבירוקרטיה המסואבת שמנעה מפיצויי הקורונה להגיע ליעדם. וידוא העברתם מתבצע בשקט אבל בקפדנות יתרה.
שלישית, השמאל כבר מזמן אינו יכול להציג אלטרנטיבה כי הוא מצומק, לא רלוונטי ומוקצה מחמת מיאוס. אבל כרגע, עם ריבוי שחקני הסולו והדיבורים השטחיים על חתונמי לרגע, נראה שגם המרכז אינו אלטרנטיבה. הפיצול המדמם הוא החטא הקדמון. אם לא יהיה שינוי דרמטי, האלטרנטיבה כנראה תבוא מימין־מרכז או מימין. כל עוד המפלגה אינה חשובה יותר מחבריה, שמפלגות המרכז לא יתפלאו אם למרות המבחר העצום, בסוף המצביעים מושאי תשוקתם ימצאו את עצמם בוחרים בליברמן או בגדעון סער.