אחת הרופאות במחלקה הכירורגית אמרה לנו ביום שני שזה "עניין של שעות". מאז, לא ראיתי אותה (מקווה שהכל בסדר), אבל אבא שלי חי עד אתמול בבוקר.
בגיל 95, קליפת אדם חסרת משקל, פיסת חיים תלויים על בלימה, מלקטת נשימה לנשימה, עם לחץ דם 30/60 וזיהום כבד בכל מערכות הדם, הוא עוד התעלל במלאך המוות שלושה ימים בטרם הואיל בטובו (הוא היה איש טוב, אבא) להחזיר את נשמתו לבורא, שבו הפסיק להאמין בגיל 14.
שעתיים אחר כך, וסידורי הקבורה לא תואמו עדיין, החלטתי לכתוב את הטור הזה ולהקדיש אותו לאבא, יצחק כספית (זילברמן), שנפטר אתמול בבית החולים ע"ש יצחק שמיר (אסף הרופא) בגיל 94 וחצי. למה? מכמה סיבות מצטברות: ראשית, כי זה היה מאוד משמח אותו. שנית, כי זה סיפור מעניין.
שלישית, הסיבה החשובה באמת, כי סיפורו של אבא שלי הוא סיפורה של המדינה. של התקומה. של הציונות. של המסע המופלא שעשה העם היהודי במאה השנים האחרונות. אני מבטיח לכם, קוראים יקרים כל כך שלי, שלא תשתעממו.
פה ושם יהיו אי־דיוקים. אני כותב מהזיכרון. לצערי ולבושתי, לא השכלתי לתעד, להקליט, לנבור ולעגן פרטים כשעוד היה אפשר. פעם, כשניחמתי יהודי חכם בשם נתן שרנסקי על מות אמו, הוא אמר לי "דבר עם ההורים שלך עכשיו. שב איתם. שאל אותם. תתחקר אותם. שלא תצטער אחר כך". אז אני מצטער עכשיו.
הטור המלא - במעריב סופהשבוע