ערב ההוא, המי יודע כמה במספר, שבו לקחה אמי את אחותי הקטנה, שכמו שכבר כתבתי בחלק א' של הטור הזה הייתה אז רק בת 13, ונסעה שוב להעביר לילה מלא בכוהל, אוכל טוב, צחוק ומוזיקה בביתם המפואר של דודיי - התפרקתי. אם בכל שאר הפעמים שבהן נסעה ללילה שלם ולא נתנה מענה לרעבי הפיזי או הנפשי, מצאתי מזור במשהו שאלתרתי מהמקרר או בשיחת צ'אט ארעית עם בחור שאני לא מכירה, הרי שבלילה הזה לא היה כלום. המקרר היה ריק לגמרי. יוסף, אבי, עבד בלילה במוניתו והטלפון הביתי שלנו נותק לשיחות יוצאות זה מכבר, כך שגם אם רציתי לבקש שיביא לחם, שניצל בפיתה או אפילו סתם מאפה ישן מאחת מהמאפיות התל אביביות טרם סגירתן - לא הייתי יכולה.

היום, במבט לאחור, וכמה שבועות לפני שאני אמא בעצמי, אני בוחרת לחדול מכעסי עליה ולנסות להבין אותה. הרי שנים ארוכות לא הקפידה לממש את רצונותיה, ישבה לילות שלמים בבית, מול ערוץ 4, שהיה אז ערוץ הסרטים, וצפתה בריצ'רד גיר הופך נשים ליפות ומאושרות יותר, שעה שאבי עבד במוניתו וחזר רק כשארגנה אותנו כבר אל בית הספר. עם זאת, שנים ארוכות לא הצלחתי להבין את ההזנחה הזו, וכשמישהי קטנטונת בועטת בבטני, אני לא יכולה לדמיין את היום שבו אשאיר אותה לילה לבד או בלי אוכל, יהיה מצבי אשר יהיה.

כשהפסקתי לבכות, כי גם לדמעות יש מלאי, וקיבלתי על עצמי את גזר הדין של בטני המקרקרת, הרגשתי פתאום איך משהו אחר מתגנב אליה ומבטיח שמשהו אחר ישתיק את קרקוריה ויפסיק את רעבונה. היה זה האומץ המכלה, המחריב, ההורס. האומץ שאמר שגם ככה אין לי מה להפסיד ואולי כדאי לי לקבל את הצעתו של האיש הנחמד בשם "אבי", שגילו כפול מגילי ובחודשים האחרונים קורא את כל השירים שאני מחברת, כותב לי מילים יפות ואומר פעם אחר פעם שאף על פי שאני רק בת 15 והוא כבר תכף מסיים את ה־30, אני נורא בוגרת לגילי, ואיך זה שאף אחד לא מבחין בזה? החלטתי שאיעתר להצעתו להיפגש, הרי אין אף הורה שיפקח או יצעק עליי, ומה יקרה מכמה דקות בתוך מכונית באמצע רחוב ראשי?

"את בטוחה?", שאל אותי כשנכנסתי אל הצ'ט ושלחתי לו את הכתובת שלי. "כן", אמרתי, "אבל לא להרבה זמן, בסדר?", הכנתי לי דרך מילוט. "לכמה זמן שתרצי, אני מקווה שהוא לא ייגמר לנו אף פעם", כתב לי. את המשפט הפואטי הגרוע הזה אני עדיין זוכרת משום מה. אבי סיפר שיש לו פגישה בחולון, העיר שבה גרנו, בשמונה בערב, ומיד אחר כך יבוא אליי. מיותר לציין שהיה זה רק תירוץ להגיע, למי באמת יש פגישה דווקא בחולון, כמה רחובות ליד ביתי, בשמונה בערב של יום גשום?

"יש לי פרפרים בבטן", כתב רגע לפני שיצא אל הדרך, ומרוב שרעדתי, רעידות בלתי רצוניות, לא הצלחתי להשיב לו עד שכבתה הנורה הירוקה בתוכנה שלו והוחלפה באדומה, המסמלת על התנתקותו.

נכנסתי אל חדרי. הפוסטרים הרבים של יהורם גאון (טוב, על אהבתי אליו סיפרתי לא פעם), השירים שלי שפורסמו במקומון ומערכת השעות הביטו אליי מהקיר המתקלף. ניגשתי אל הארון ופתחתי אותו, לא ידעתי את רזי היופי אז, לא היה מי שיסביר לי, וחוץ מג'ינס אחד עם קרעים וז'קט ג'ינס שהחזיק לי כמה חורפים, האופציות לא היו רבות. לבשתי את הג'ינס, מעליו חולצה שחורה, ואז את הז'קט.

אחר כך נכנסתי אל חדר האמבטיה, בתנופה קלה רכנתי קדימה והרטבתי את שערי הגלי במים קרירים. לא ידעתי אז מה זה פן, מעולם לא ביקרתי אצל הספר, ואפילו קרם לשיער לא היה לי. זכרתי שלאמי יש מוס כזה שאותו היא מורחת על תלתליה וכך הם נשארים איתנים ומבריקים שעות. אף שהיא לא הייתה בבית, הלכתי אל חדרה בחשש והתזתי קצת מקרם המוס על היד. המכל כמעט התרוקן, אבל ידעתי שלא תחשוד בי, טיפוח היה ממני והלאה. מרחתי הכל על שערי והלכתי אל המראה. נראיתי סביר, לא כמו הנשים שעליהן קראתי בספרים הרבים ששאלתי מהספרייה הבית־ספרית.

שעה אחר כך שמעתי שתי צפירות מלמטה. אף שנתתי לאבי ההוא את כתובתי וביקשתי שיחנה בקצה הרחוב, ממש על הכביש הראשי - התברר שהחליט על דעת עצמו להגיע בדיוק אל הכתובת, אולי מתוך הידיעה שאני לבד בביתי ויש סיכוי לא רע שיצליח לשכנע אותי שיעלה. הרעידות לא פסקו, שתיתי מים מתוך הכוס האחרונה שהייתה נקייה במטבח (אני יודעת שהתיאורים נשמעים כמו גוזמה ספרותית לא ריאלית, אבל האמינו לי שכל מילה כאן אמת), לקחתי נשימה, סגרתי אחריי את הדלת וירדתי במדרגות, בטוחה שהוא לא מתכוון להרע לי ורק רוצה לפגוש את הנערה־אישה (כך קרא לי) המוכשרת ששולחת לו שירים שלה ומספרת לו את מטמוני לבה.

לא ראיתי אותו לפני כן, הוא מעולם לא שלח לי תמונה או תיאר את עצמו. כל כך הייתי עסוקה בשיווק עצמי, בבגרותי, בשנינותי הבוסרית, עד שלא חשבתי שהוא צריך להוכיח לי כלום, אז גם לא ביקשתי. את המכונית שלו כן זיהיתי, בדיוק כמו שתיאר. עמדתי ליד המכונית והרגשתי איך הבטן המקרקרת הופכת לאילמת, והאומץ שמילא את מקומה פתאום פותח את מפרשי סקרנותי, ואומר לי "צאי לדרך". ניגשתי אל המכונית, פתחתי את הדלת ושאלתי: "אבי?". "מרסל?", השיב לי. בתוך המכונית ישב בחור שמנמן, עם שיער שטני מלא, מעיל עור ופה עקום.

"למה לא חנית על הכביש הראשי?", שאלתי. "כי מאוד מסוכן שם, יכולים להיכנס לי באוטו", אמר, בזמן שאני מכווצת את גבותיי ומבינה שהאיש שאל מולי מגמגם בצורה קשה מאוד, עיניו נסגרות ונפתחות ופניו מלאות בעוויתות מוזרות. "בואי, כנסי, תראי מה הכנתי לך, קלסר עם כל השירים שלך", הוציא קלסר ניילון שקוף ופשוט מתא הכפפות והגיש לי. הושטתי את ידי, הייתי כל כך המומה ממראהו עד שהמחווה שעשה לא ריגשה אותי במיוחד. הוא משך את הקלסר חזרה אליו. "כנסי, ממה את מפחדת?", מצמץ בלי הפסקה, "בואי, כנסי", ניסה למשוך אותי אל האוטו. "לא! די!", צעקתי. פתאום האומץ קיבל רגליים קרות ויצא מבטני, הרעב לא שב אליה, כי אם הפחד והכאב והזעקה והסיטואציה המוזרה שאף בת 15 לא צריכה להיות בה.

רצתי חזרה הביתה, אני לא יודעת אם ניסה לעשות לי משהו, טוב, כמעט בטוח שכן, אין לי מה להיתמם. עליתי במדרגות בריצה, נכנסתי אל הבית, נעלתי את הדלת אחריי, הדלקתי את כל האורות והשמעתי מוזיקה בפול ווליום, שתפיג לי את הפחד. אחר כך הדלקתי את המחשב ומחקתי את האיי־סי־קיו.

את כל הלילה ההוא, עד השחר שבו נכנס אבי אל הבית כששקית בורקסים וטרופיות בידו ושאל "אמא שלך ואחותך שוב נסעו? את רעבה?", העברתי ערה, במיטתי, מביטה על הפוסטרים מהקירות ומרגישה איך עוד צלקת מתווספת לאט־לאט על גופי.

בכניסה אל בית הספר, כשאני מסיימת את שלושת הבורקסים שקנה לי אבי עוד בשער, ראיתי את אמי, אחותי ודודי, ששוב נתן בידה של אחותי כמה עשרות שקלים ואמר לה שתקנה משהו טעים מהקיוסק, היא נראתה מאושרת. כשראה אותי שאל למה אני לא באה לבריכה שלהם, שכל בני הדודים שלי מחכים לי ומה יש לי לעשות בבית לבד. "אולי אבוא הלילה", אמרתי לו וקיוויתי שגם לי ייתן כמה שקלים, ידעתי שהבורקסים לא יספיקו לי. הוא לא נתן. אמי הביטה בי ושאלה אם אבא כבר חזר. "כן", אמרתי לה, "הוא הביא בורקסים". "שידחוף אותם", ענתה לי וצחקה עם דודי.

אולי כדאי שאעצור את הטור עכשיו, חשבתי שכבר הפסיק לכאוב - אבל לעזאזל, 15 שנה עברו וזה עדיין שורף.