השבוע צלצל הטלפון, ומהצד השני הייתה סוקרת שביקשה שאשתתף בסקר עמדה פוליטית. הסכמתי. אני מכבד את זמנה ואת שכרה של הסוקרת ותמיד אסייע, לא שוכח שכאשר הייתי צעיר יותר, גם אני הייתי סוקר. אחת השאלות הראשונות הייתה: "לאיזו מפלגה אתה מצביע?". על כך אני עונה: "אסור לשאול ואסור לענות". יסוד חשוב בדמוקרטיה הוא חשאיות ההצבעה. לא אפסיק להזכיר זאת.
מה תצביעו? (אל תענו). עכשיו בחירות. הישראלים הם עם משונה. החיסונים ניתנים בכל הקצב. ישראל נמצאת במקום כל כך ראשון בעולם במתן חיסונים, שכבר אין מקום בטבלאות לעמודה שלנו. בעיתון איטלקי החליפו את העמודות בכדורים, כאשר גודל הכדור מסמן את אחוז המחוסנים במדינה. הכדור של ישראל מילא את כל העמוד, ולשאר המדינות היו כדורים כה קטנים עד שהם נראו כפירורים. דומה לציורים המתארים את כדור הארץ לעומת השמש.
מה יהיה יחס הישראלים בקלפי להישג הזה? מסתבר שהשנאה גוברת על כל הכרת תודה או הערכה. ישראל נמצאת היום במצב של השחתה נפשית כה גדולה, שהדבר היחיד שישראלים מסוימים רואים כשמציגים להם טבלאות כאלה הוא: זה קמפיין של נתניהו.
משהו פגום בדרך החשיבה, ההצבעה וההיגיון של הישראלים. זהו פגם כה עמוק עד שהוא כנראה לא ניתן עוד לריפוי. מדובר ברגש שגבר על השכל בנוקאאוט. עירוב רגש בהחלטה למי להצביע הוא בסדר אם זה בשוליים, אבל כשהאמוציונלי מחסל לחלוטין את הרציונלי - זה מעציב.
אתם לא מתארים לעצמכם כמה פעמים קיבלתי בטוקבקים תגובה כזו כאשר הצבעתי על השנאה לביבי: "אני לא שונא אותו, אני מתעב אותו". כמי שאוהב לראות צדדים מצחיקים בכל דבר, זה מצחיק. הרי זה לומר אותו דבר במילה אחרת. במחשבה שנייה זה מדאיג. תיעוב הוא אפילו בלתי רציונלי יותר. רגש נטו. אין לו סיבה או הסבר, הוא מגיע ישר מהקישקעס.
בדיאגרמות בישראל מציירים את חלוקת המנדטים בצורה המשקפת את העיוות הזה, ומתארים אותה בעמודות יבשות או בדיאגרמות עוגה יבשה לא פחות. בחלוקת המנדטים לא מציינים כבר מחנות אידיאולוגיים. רק שני מחנות: "נתניהו" ו"הגוש להחלפת נתניהו", "ביבי" ו"רק לא ביבי". כורכים ביחד את המפלגות הערביות עם שואפי התנחלות והתרחבות כימינה. כך נוצרו שמות מסורבלים כ"המחנה להפלת נתניהו". קצת ארוך, ואפשר לקצר ולדייק. אבקש לכתוב מעכשיו בכל הדיאגרמות בצד אחד "נתניהו" ובצד השני "שנאה". זה מה שמתאר את החלוקה בעם.
בכל פעם שאני מצביע על הישגי נתניהו, אני מופתע לגלות כמה זעם אני מפיק. למשל, כשאני מזכיר את הצלחת החיסונים, יש מגיבים שאומרים בלהט שנתניהו אחראי ליותר מ־3,000 מתים. לא עניתי, אבל טוקבקיסטית מקוראיי ענתה לאותו אדם: "מדוע אתה מאשים את ביבי? ישראל היא במקום נמוך בעולם במספר המתים". הוא זינק וענה שאין להשוות אותנו למדינות אחרות כי אנחנו מדינת אי, ואחוז הצעירים אצלנו גדול. לא נכון. אנחנו לא אי, ומצד שני מלטה היא מדינת אי, ואין אי בלב ים שקשה להיכנס אליו יותר מאשר לשווייצריה, ובשני המקומות האלה המוות מקורונה גבוה יותר. לא חשוב, לא זה מה שהפעיל אותו ואת דומיו מלכתחילה; מה שמפעיל זו השנאה, וכמו שאומרת שימבורסקה בשירה על השנאה: "לא צריך סיבות, בעצמה היא מוצאת סיבות". אפשר לקבל ביקורת על נתניהו, אבל לא שנאה כה בלתי נשלטת. לא אשתכנע שהסיבה לשנאה היא כתב האישום (השנוי במחלוקת, גם על ידי משפטנים בכירים). שנאו אותו קודם באותו להט ושכנוע, כי היה לו שיער סגול.
הסקר שסיפרתי עליו בתחילת המאמר המשיך, ואז הסוקרת שאלה: "מי הכי מסוגל לאחד את העם ולהפסיק את השסע והפילוג?".
רק העם עצמו, עניתי. כל אחד יכול להפסיק את השסע והפילוג ברגע. הוא רק צריך להשתלט על עצמו, על רגשותיו. להגיד לעצמו: אני מפסיק להרשות לעצמי לשנוא. אני מתחיל לחשוב בהיגיון.
בינתיים אני שומע אנשים אומרים שביבי חייב ללכת כי הם שונאים אותו, ואם הוא לא מתחשב בזה שהם שונאים אותו ולא הולך, הוא מוכיח בכך שהאחדות בעם לא חשובה לו. שמעתי זאת באוזניי באלף צורות ואפילו בצורה הגלויה והאגואיסטית שאותה תיארתי כאן. זו צורת מחשבה עקומה שטוענת: אני שונא אותך, ביבי, ובמקום שאשתלט על השנאה שלי שגורמת לשסע בעם, אתה צריך להפסיק את השנאה בכך שתלך, אחרת אתה אשם בקרע בעם.