בעמודי הרכילות של מגזין בשם "ביגטיים" התפרסמו בחודש שעבר שני תצלומים של יאיר לפיד. באחד נראה לפיד בצילום פפראצי קלאסי, צועד ברחוב במלוא נוכחות גופו המעוצב והשרירי וגבריותו הקומפקטית והמסוקסת, נטוי על צידו בתנוחה קפיצית ובראד־פיטית המודעת לעצמה והמסגירה את הסקסיות הכובשת שלו במיטבה, כשסיגר ארוך ועבה נתון בין אצבעותיו; בשני, תצלום תקריב, נראה לפיד כשידו מוטלת ברישול ידידותי ואינטימי על עורפו של שלמה נחמה, יו"ר בנק הפועלים.
לכאורה לא הייתה בתצלומים הללו חשיפה מרעישה או הסגרת מצב הצבירה הנפשי והפיזי של לפיד בן ה־41, אלא רק סוג של תיעוד ויזואלי זניח של מה שכבר ידענו עליו: שהוא גבר מוצק וגברתן, המתעקש שלא להזניח את גופו לטובת רפיסות פיזית על חשבון התעמקות אינטלקטואלית ברזי הקיום ופיצוח סוד פשרו; שהוא נמנה עם הגברים הישראלים שהתגברו על בושתם הטבעית והם מעשנים סיגרים קובניים בפרהסיה מבלי שידם רועדת כאשר הם מביאים את הסיגר עטור החבק אל פיהם למציצה הגונה; שהוא אינו מחסיר פעימה אתית ואינו מבין את ההמולה הקרתנית והקנאית סביב הטווח המתקצר שבין טור אישי רב־תפוצה המתיימר לחמר בנו ולהעלות אותנו על דרך הישר ב"ידיעות אחרונות", תוכנית אירוח עתירת רייטינג בערוץ 2 והובלת קמפיין פרסום בשליחות בנק הפועלים.
בשל כל הנ"ל, כולל ייחוס משפחתי משובח של שושלת סופרים ועיתונאים רבי־זכויות, והתנהלות אלגנטית, מודעת לעצמה, ממוקדת, שאפתנית ומעוררת הערצה, הוא ידידם האישי של טייקונים כנחמה, ארנון מילצ'ן ואחרים.
מצאתי שהצילומים ב"ביגטיים" עזרו לי לנסח את מה שאני חש זה זמן רב: שלפיד הוא אחד מסיפורי ההצלחה היותר גדולים, גורפים ושדרכם אצה להם שקמו לנו, ושאף אחד אינו רוצה להסיט אותו ממסלולו. לא באמת. בעוד כעשור ויותר, כאשר נקבור את קרדום הקרב ונעלה על נתיב הגניוס היהודי במיטבו שכה חסר לנו בימים אפלים אלה, לא מן הנמנע שלפיד ג'וניור יקים מפלגה גורפת מנדטים וייסחף אל לשכת רה״מ כשהוא מפלבל בעיניו וממלמל: "תודה, תודה, שבו בבקשה".
שני הצילומים ב"ביגטיים" מסרו את לפיד במלוא הווייתו, או לפחות נתח הגון ממנה, וגרמו לי להרהר - לא בפעם הראשונה - במי שכל קיומו סונט: "אני יאיר לפיד ואתם לא".
זאת אינה אחת מאותן התנפלויות עונתיות, מוצדקות לטעמי, על הזולת באשר הוא קולגה שדרכו סרחה והוא התקרנף בהיקף המוריד מסך אדום של חרון קדוש על עיניו של שור מועד כמוני. אני מכיר את לפיד 20 שנה, ובכל אותן שנים לא הצלחתי להביא את עצמי לשנוא אותו. סוד קסמו של לפיד - והקסם הזה ימשיך וישרת אותו גם כאשר עורפו יתעבה, בלוריתו תיסוג, שריריו יתרככו וחיוך קלידי השנהב שלו ידעך ויתעמם בתוך הלסת המוצקה, כפי שקורה לפיזיונומיה של גברים בגיל העמידה - הוא רב ועצום.
אף שרוב הזמן הוא משדר ומשווק, בעיקר בכתיבתו, מראית עין שקרית של מהפכנות קובנית נוסח צ'ה גווארה, ניסיון חיים מגוון ומצ'ואיסטי כמו של המינגוויי, ידענות רוקיסטית, חלולה וריקה מתוכן, התערות בנבכי הישימון האמריקאי כפי שהוא נראה למי שחצו את צפון אמריקה על כביש 66 ועברו בטומבסטון כדי לנכס לעצמם את הקרב באו־קיי קוראל ואת כוכב המרשל של וויאט ארפ, וגם מתנהלים במרחב ספרותי־תרבותי מג'יימס ג'ויס לקורט קוביין, מג'ק קרואק לבוב דילן, יודע יאיר לפיד שאני יודע ששנינו יודעים שאת מה שאני שכחתי על ריימונד צ'נדלר ודאשיל האמט, הוא כבר לא יידע.
לפיד בקיא יותר מצעירים בני זמנו בתורת ישראל, במסורת, בתולדות השואה, במזרח אירופה (לפעמים), בשינקין ובפזמונאות. אולי אפילו בטלוויזיה (אף שאיננו אמון כלל על הרדי־מייד'ס שלה), בשכול ישראלי ובתחומים רבים אחרים. אבל במקום להסתפק ולהצטיין באלה, הוא מרוח בשכבה דקה ושקופה מדי שאפשר לראות דרכה את גרגרי הקימל והחיטה המלאה. על כך אני מצר והצרתי תמיד.
אני חושב שיאיר לפיד הוא בחור שובה לב, חביב להפליא, מוכשר בתחומים שונים, קשוב לשוועת מי שמזלם לא שפר עליהם, מושקע בהם ותורם בסתר מכספו ומזמנו לטובתם. הוא אחד האייקונים, אכן מעט חלול, של הישראליות המודרנית. במידה שאתם אוהבים את האייקונים שלכם משחקים אותה בטוח, על כל הקופה, לא מסכנים דבר ופועים מלב קונצנזוס שהם עצמם הגדירו, איתרו ומיפו ותקעו בו את דגלם, כמו סר אדמונד הילארי על פסגת האוורסט, בלי הטיפוס המסוכן. אם הייתה בישראל נקודת אמצע, יאיר לפיד היה הנקודה הזאת. בהיעדר נקודה כזאת, הוא ממציא אותה פעמיים בשבוע: בעיתון ובטלוויזיה.
אני חושב שאמצע הוא המקום המסוכן ביותר בעולם. ודאי במציאות קיצונית וקוטבית כמו בישראל. האמצע הוא מפלטם של הנבלים הפטריוטים. לא שאני קורא ללפיד נבל. הוא הפוך מנבל. הוא בחור טוב במובן הרע.
מצד אחד, הוא מאנשי התקשורת הנדירים שמעולם לא עשו רע לאיש. מצד שני, הוא המחולל הגדול של פאטה מורגנה חסרת שחר: שמעבר לסכסוכי דמים מעמדיים, תרבותיים ופוליטיים, מתקיים בישראל מין שטח הפקר ואזור מפורז, שבו מתכנסת הישראליות בסוף היום, בחסות לפיד, ומניחה את ראשה הדואב על כתפו החסונה ומניחה לו ללקק את פניה שטופות הדמע וחרוצות היזע, בלשון אוהבת. התעקשותו השקדנית על קיומו של חבל ארץ מופרך כזה היא שעומדת בבסיס הטינה המהותית, העקרונית והלוגית, שאני חש כלפיו.
הוא מעולם לא נהרג כדי לומר משהו שהוציא המונים לרחובות כשהם יורים באוויר, צובאים על קריית הממשלה ושוזרים עניבת לינץ' מטאפורית. הוא מעולם לא קפץ על קונצרטינה דוקרנית, כדי ששותפיו לחלום האבוד יעברו על גבו החסון. במדורו בעיתון ובתוכנית הטלוויזיה שלו, הכה פופולריים לשיטתם, ממרכז לפיד את החיים ועושה מהם פנקייק.
אחרי שהחביתיות מונחות בערימה גבוהה, שופך עליה לפיד סירופ מייפל. לא את הדבר האמיתי, 100 אחוז מייפל מריר ומעושן ממיין או מוורמונט. אלא את ה״דודה ג'מיימה״ הנחות, 3 אחוזי מייפל ו־97 אחוזי סוכר. לפיד הוא הכבש המתולתל עם הטפטפות בפרוותו הצמרית, שמצא את מרכז העדר בדייקנות מתמטית והוא פועה ממנו בקולו הרדיופוני הכובש, בשפת גוף דוחת גז, במניירות קטנות, בתנועות ידיים אקספרסיביות, במחיאות הכפיים הקצובות ואחריהן תנועת המחאה האותנטית המבקשת מקהלו להרפות לאלתר מגעיית הסגידה העיוורת. המחבק את אורחיו, מנשק את אורחותיו, שכולם חברים שלו והוא חברם של כולם.
אין ישראל כזאת, ולכן לפיד אינו יכול להיות ראש ממשלה שלה. אם וכאשר ישראל הבדויה שלו תקנה אחיזה במציאות חיים אלטרנטיבית, נטולת ניבים, זדון, ריב ומדון - אין ספק שלפיד יעמוד בראשה. בינתיים הוא מרשה לנו לחנות בסלון שלו. להיחשף לזוגתו שתחיה. לאביו המיתולוגי ולחייו המשוחים בשמן זית בתולי מכבישה קרה והמתגוללים בקוויאר. לכן הוא מחבק את שלמה נחמה ומסתחבק עם מילצ'ן באחוזתו, ואינו מבין מה לא בסדר בתמונה הזאת.
ערב חג הפסח ראתה אור אסופה של טוריו ב"מעריב" וב"ידיעות" בספר ששמו "עומדים בטור". לפיד, כמו כותב שורות אלה ועיתונאים רבים, לא עמד בפיתוי. בעוד אנחנו איגדנו את כתבינו כדי להציל אותם מהתפוררות במעטפות דחוסות בארכיוני עיתונים כדי לשריין לנו שורה טובה בנצח, על הדש האחורי של ספרו של לפיד כתוב כי "ספר זה יצא לאור כי לאנשים אין כבר מקום על המקרר".
הנחת העבודה של לפיד והמו"לים שלו ב"ידיעות אחרונות" היא שמאות אלפי קוראיו־מעריציו נוהגים לגזור את הטורים שלו מהעיתון ולמגנט אותם לדלת המקרר. הקוראים הללו מייצגים את עם ישראל וכמובן שנגמר להם המקום. בעוד נחום ברנע, דורון רוזנבלום, אמנון דנקנר ורבים אחרים לא נדרשו למקרר כמשל, לפיד תמיד זקוק לתירוץ המניח לו להיות שאפתן, יהיר והישגי כמו בני מינו, מבלי שזיעתו תכתים את הנייר.
הייתי עורכו של לפיד בשתי פאזות ששנים רבות הפרידו ביניהן. בשתיהן - בעיקר בשל כסילותי המולדת - לא הצלחתי לרדת לסוף דעתו ולא פענחתי את סוד הקסם של התנהלותו מול העולם. אותה התנהלות האחראית במישרין למפלצת התהילה שהיא יאיר לפיד.
כעורך "סופשבוע" של "מעריב" (עם ציפה קמפינסקי), עמדתי על סוד כוחו ועל סוג היראה שהילך לפיד על עורכיו, מעסיקיו וקוראיו. תמיד כתב 600 מילה בלבד. למרות האקטואליה הרופפת של מדורו, הוא הכריח אותנו לחכות לו, לפעמים באכזריות חסרת פשר, עד הדד־ליין הדחוי ביותר של יום שני בלילה. הנשמה יצאה. מהדפוס איימו עלינו בחרמות ונידויים. מזכירת המערכת אמרה שהיא לא מוצאת את יאיר. פעם אחת התעצבנתי ואיימתי שלא אפרסם את מדורו.
עד כדי כך הוא ניסה למתוח את גבולות המעטפת והטעם הטוב. אני זוכר את הרגע שבו היה מפציע המדור שלו על מסך המחשב שלי, שעה שבשוק הסיטונאי מחוץ לחלון החלו כבר לפרוק את הירקות. בעיקר אני זוכר את פער התיווך הבלתי נסבל בין הציפייה, העינוי הסיני, השיחות הקשות עם לפיד ואיכות הטקסט.
על פי חוזה בלתי כתוב, אסור היה לנגוע בטקסטים שלו. אבל מה לעשות שהטקסטים הללו היו נגועים, לא פעם אחת, בשגיאות מהזן העובדתי המעצבן והירוד ביותר. דרכן הכרתי את לפיד. במקום להודות לעורך ערני שמציל אותו מטעויות של שעת לילה מאוחרת וזיכרון עמום של עולם אסוציאציות נמוג, נהג לפיד להתווכח איתי כאחרון הניצים. זה לא נעים לשבת בשתיים בלילה ולהתווכח עם כתב שלך על מספר הרומנים שכתב ריימונד צ'נדלר. אם לפיד התעקש נניח על שמונה, לא הייתה לו בעיה למנות גם ספרים של צ'נדלר שהם קובצי סיפורים קצרים או מאסות עיתונאיות. לא היית יוצא ממנו ראש.
כתיבה היא תפירה ידנית בעיניים קהות מול מסך נטול נשמה המהלך עלינו אימים, כאשר ביציע יושב קהל קוראים עצבני ומרוט שעלול לחטוף פיגוע בדרכו למוסף של יום שישי. אני מבין כיצד ביצר לעצמו לפיד מעמד כה מיתולוגי, נחשק ומורם מעם. אני רק לא מאמין שהבלוף הזה עובד עד היום. רק קריאה מחודשת, כמו שקראתי עכשיו, של טוריו המאוגדים של לפיד, הזכירה לי עד כמה לא אמיצה, לא פלגנית, לא נוקטת עמדה, לא פולמוסית, לא ישירה, לא אגרסיבית וחפה משיקול דעת תועלתני, היא כתיבתו של לפיד.
הוא העיתונאי הבטוח ביותר בארץ. אלמלא היה כזה, לא היה נבחר להוביל קמפיין של בנק הפועלים. לא היה בעל טור ב״ידיעות״. לא היה בעל באסטה טלוויזיונית נחשקת ברשת. לא היה הבחור הכי טוב בעיר הכי רעה בעולם. אין בו גרם אחד של רוע. ואני אומר את זה במובן הרע. זהו אידיאל קטן מאוד בעיניי, לחלוף דרך החיים מבלי לשבור בהונות על אבנים וסלעים, מבלי למעוד ולבחוש את רווחת הקורא מדושן ושבע העונג.
את היהירות שמונעת ממנו להודות בטעויות והגורמת לעורכיו להלבין במהירות, בחר לפיד למחזר בספרו החדש. זה מה שמפריד בין עיתון לספר.
כולנו טועים כל הזמן. במעבר לספר, במידה ואינך עסוק כמו לפיד, ראוי שתמצא את הזמן והעזרה לתקן את הטעויות. הייתי כבר בסרט הזה עם דב אייכנוולד, מי שנושא בספרו החדש של לפיד בקרדיט "עורך אחראי". זה היה בגרסה האנגלית של ספרה האישי של נעה בן־ארצי, נכדת יצחק רבין. אחרי שבע טעויות גסות שגיליתי בספר, נקעה נפשי. עם פרסום הביקורת ההיא ב"מעריב", דיבר איתי אייכנוולד והודה לי על שהארתי את עיניו. יש ב"עומדים בטור" טעויות עובדתיות ברמת הגימור הגסה והבוטה יותר; ויש בו הפלגות והפרזות דמיון, כיד הסופר והמוזה הנחה עליו.
כאשר לפיד הבין כעיתונאי צעיר שהדרך לעיתונות עברית חייבת לעבור באמריקה, רוק'נרול, ספורט אמריקאי (אגרוף) ושאר אטריבוטים תרבותיים בני זמננו, הוא נפל לתהומות צרימותיו הגדולות ביותר. כך קורה כאשר הוא כותב "להוציא את הגיטרה פעם בשנה ולנגן את 'הוטל קליפורניה' כדי שהם יידעו שהיית פעם ברוק'נרול".
לפיד היה בן 12 כאשר השיר הזה התנגן בפי האיגלז בשנת 1976. אני נשבע לכם בהן צדקי שהוא לא יידע לומר לכם מי היו חברים בהרכב של האיגלז; לא יוכל לחזור על האקורדים; ודאי לא על קטעי הסולו המשובחים; שגיטרה אקוסטית תישבר בידיו השריריות ושילד בן 12 לא ניגן את המלון בזמן אמת בגיטרה. גם לא באורגן. אבל לפיד הוא אומן תפארת המליצה וזיופי אורגזמות. זה בסדר לשיטתי שהוא מעולם לא התנסה בסמים. אבל שיעזוב אותנו מרוק. זה לא התחום שלו.
הארנבים ההיפראקטיביים הם לא של דורסל, כפי שכותב לפיד בהיסח דעת, אלא של אנרג'ייזר, וזה לא אותו דבר, אף שלפיד יוכיח לכם שמדובר בחברת־בת. הרוסים לא שחררו את פולין וגרמניה בשלהי 1945, כפי שלפיד כותב, אלא במאי, שרק החודש חגגו 60 שנה לשחרור. את הנזיפה הבאה הוא אמור לקבל מטומי אביו, ולא ממני: מחנה הריכוז נקרא מאוטהאוזן, ולא מאונטהאוזן. השמן מ"השמן והרזה" לא נקרא לורנס הארדי, כמאמר לפיד. השמן היה הארדי והרזה לורל. סטן לורל ואוליבר הארדי. אפשר להבין כיצד יצא לו לורנס. אבל זה כה רשלני ומגוחך, שאפילו אייכנוולד אמור היה לעלות על זה. הקללה היא פסקודניאקים ולא פאסקוניאקים, את זה אני זוכר מסבא שלי. שטיגליץ ולא גלעדי. אבל יש דל"ת. המקום ההוא בפירנצה אינו בזיליקום. רחמים, יאיר.
כאשר לפיד מצוות בעמוד אחד את "ליילה" של אריק קלפטון (זה בסדר שהוא אינו מזכיר את הדרק והדומינוס, אף שאני מזמין אותו לדו־קרב גיטרות בריף הפתיחה ובקיאות במילים) ואת ארנסט המינגוויי, שאל קברו ייסע פעם להניח עליו פרח. זה בסדר שלפיד שדד ממני באופן קבוע את תחנות התרבות שלי. אבל זה לא בסדר שהוא מתעקש שפאפא קבור בקיי - צריך להיות קי - ווסט בפלורידה. אם כן, כנראה שעמדתי מעל הקבר הלא נכון. המינגוויי קבור בעיירה קצ'אם, איידהו, שבה התאבד. נכון שהיה לו בית בפלורידה, אבל מה זה קשור. "ג'ק (המינגוויי - ר"מ) חי כיום בקצ'אם, וכשהוא נוסע מביתו העירה הוא עובר על פני קברו של אביו", מתוך הביוגרפיה "המינגוויי" מאת ג׳פרי מאיירס.
מעבר לטעויות הצורמות הללו במישור העובדתי, הטקסטים של לפיד מונחים שם, כמו דגי שמך מחוץ למים. פוערים וסוגרים את פיהם חליפות, נושמים רדוד. אין להם תנופה. הם אינם מושקעים. הם אינם מחטטים בקרביים, אינם מהפכי בטן ואינם נהרגים על זכותו לכתוב. לפיד הוא בחור שהתבגר כשהכל בא לו בקלות גדולה מדי. כמו לרבים מאיתנו, גם לו יש מוות במשפחה. אבל המטען הרגשי הזה אינו מתפענח אצלו לתובנות מרסקות. הוא מעטר ערבסקות, לעיתים חינניות, לעיתים סתמיות, בשולי חיינו. בצר לו ככותב, הוא עורך רשימות ארוכות וממוספרות. דבריו מעולם לא הטיחו אותי לרצפה. לא גרמו לי לדמם. לא גרמו לאגרופיי להיסגר. חוץ מאשר בכעס. עליו.
ביום ראשון, לפני תוכנית חגיגית בהשתתפות דודו טופז, פיני גרשון, גידי גוב ואחרים, לא התבייש לפיד - במסע של פיאור וקידום עצמיים - להתארח אצל דני קושמרו, שכמעט זחל על רצפת האולפן מתוך התבטלות עצמית מזויפת. שזה בערך כל מה שלא בסדר בערוץ 2. אינני יכול שלא לחשוד במי שכולם נהדרים, מוכשרים, נפלאים, יפים, טובים ואחינו בעיניו. אדם אמיתי אינו יכול לאהוב את כולם במידה שווה רק משום שניאותו להופיע אצלו ולא אצל אחר.
אינני טוען שהיכנשהו בתוך לפיד לא מתחבאת אותה איכות חמקמקה ומרסקת המפרידה בין לצים חנפים לכותבים הנהרגים על חובתם לכתוב ולהוציא עצמם מהחברה משום ששתיקה דומה בעיניהם למוות. לפיד מיצה את סאת החנדלך. רקד בכל החתונות. ניצח בכל אשר פנה. הצליח בכל אשר עשה. הוא אהוב על כולם. חוץ מאשר על אלה שנגזר עליהם לתעב אותו.
הוא יכול להיות מישהו חשוב בחיינו. כעיתונאי. כאישיות טלוויזיונית. אולי אפילו כראש ממשלה. אבל כדי שזה יקרה, הוא חייב לקום ולשפוך את קרביו בפומבי. כמו גדול. ולא להיות הגברתן בשחור. חביב העם. הצנטרום של הקונצנזוס. הוא חייב להיפרד מעצמו. מה שכנראה לא עומד לקרות.