קודם כל, סחתיין על הליכוד. הראו לי עוד מפלגה בישראל שיודעת לגרור מאות אנשים לכנס ביום הכי חם בשנה. בתוך האולם, למרות המזגן, היה לוהט. גדעון סער, הבן האובד, מבקש לחזור הביתה. האבא, בנימין נתניהו, שבמצוקתו זקוק לבן, מבקש משאר הילדים – חברי הכנסת ומרכז הליכוד – לפנות מקום בבית לאח שבגד בהם.
קצת על סער. הפוליטיקאי שגדל ב"התחיה", הפך לעיתונאי ומשם עשה מסע מרשים לצמרת הליכוד, יצא לפני חמש שנים לדרך עצמאית עם מפלגה חדשה. איש היום לא זוכר את שמה, מלבד אולי השותף הנאמן זאב אלקין, ורק דמותו הנוירוטית של סער מ"ארץ נהדרת" נותרה חקוקה בזיכרון.
עכשיו סער מפרסס בענק. הוא יודע שאם לא יחזור לליכוד, ייזרק מהמערכת הפוליטית. כמו אחרים בליכוד (וגם מחוצה לה) שכבר תקופה ארוכה מסמנים איקסים במשבצות טבלת הייאוש שיעדה פרישת נתניהו, גם סער משפר עמדות בדרך לירושה הנכספת.
אז מבחינה אסטרטגית, המהלך של סער מדויק ונחוץ. הוא חוזר הביתה לליכוד. איך אמר בעצמו? "שהחיינו". העניין הוא שלא כולם מתרגשים מהשיבה הביתה. הליכודניקים רואים בו את מי שבגד בהם ועכשיו מנצל אותם. אבל כולם, משרים בכירים עד חברי כנסת זוטרים, נאלצים לשתוק. נתניהו הרי זקוק לסער כדי שהממשלה תשרוד. אז הם מתפוצצים מבפנים ומזייפים חיוך, ולפעמים אפילו חיבוק כלפי סער.
מלבד אחת כמובן, שצרחה השבוע מעל הבמה, מעומקי גרונה, שהמלך הוא עירום: "סער אמר שראש הממשלה נתניהו מסוכן לביטחון המדינה. הוא אמר שהוא שוקל לחוקק חוק סובייקטיבי נגד ראש הממשלה. לא מגיע שריון למי שהשחיר את מפלגת הליכוד... גדעון סער מוזמן לרוץ בפריימריז כמו כל מועמד. הוא הוביל אותנו לחמש מערכות בחירות, הביא עלינו את המחדל והמכשילה היועמ"שית בהרב מיארה, הוא לא זכאי לשריון".
תגידו מה שתגידו על טלי גוטליב, על הסגנון, הרעשנות - השבוע היא יצאה מלכה. לא רק אני אומרת. הקירות עדים לדברים שאומרים שרים, חברי כנסת, חברי מרכז ומתפקדי ליכוד מאחורי דלתות סגורות. הכל בשקט־בשקט, כי הם מפחדים, סליחה "מכבדים" את נתניהו.
מה הלאה? עד הבחירות יש עוד קצת זמן. סער בונה על הזיכרון הקצר, כמו שבנט בונה על הרעיון הדמיוני שמצביעי הליכוד ישכחו שהוא היה ראש ממשלת שמאל עם 6 מנדטים, ושבתקופת כהונתו מועצת השורא קיבלה החלטות על עתיד המדינה.
אז התמונות יספרו עכשיו על אהבה גדולה שמתלקחת בין נתניהו לסער ועל שיתוף פעולה מרהיב שלא היה כמותו. אל תקנו אותן. ומי שחושש לנתניהו, הסירו דאגה: ראש הממשלה שומר היטב על הגב שלו מפני סער. בדיוק כמו שבני גנץ שמר לפניו. ומי יודע, אולי גם נתניהו בונה על היום שאחרי, ומפתח קריירה חדשה. כישורי משחק כבר יש לו. תחשבו איזה שחקן צריך להיות כדי לזייף חיבוק עם גדעון סער.
משקל הורג
קמתי מתלבטת. זה היה הבוקר האחרון בסוף שבוע חלומי בקפריסין. עוד מעט אני מפנה את החדר במלון, ובפניי שתי אפשרויות: לרבוץ בבריכה או לפשוט על הקניון. קוראי הטור, שמודעים לחולשתי לשפע חנויות מרוכזות תחת קורת מזגן אחד, כבר יודעים את התשובה. מונית לקניון.
מילה על קפריסין: כמה קרובה, ככה מדליקה. יפה ומסודרת, שירות פצצה, מחירים ברצפה. כך, משוחררת מעושק מחירים, הסתערתי. רוקנתי את המדפים - מחנויות יוקרה במחירים מצחיקים ועד חנויות סטוק עם איכות מעולה.
בחזרה למלון הבנתי: יש בעיה. טסתי עם 14 קילו (בכל זאת, אני לא נוסעת לארבעה ימים בלי חמישה בגדי ים, חמישה ספרים אחד לכל יום ואחד ספייר), והמזוודה שאיימה להתפקע רמזה שאולי קצת הגזמתי. לא נורא, קצת overweight. נחייך, נשדר ביטחון, נתגבר. בתור לצ'ק־אין התחלתי באיסוף המודיעין. את הדוכנים איישו שניים. גיי צעיר וחייכן שיכונה "המתוק", ולידו אישה, שפתיה מרוחות בשפתון בורדו ופניה רעות שתכונה "המכשפה". בחרתי במתוק.
זה התחיל מעולה. "תסכימי לשבת במעבר החירום?", הוא שאל. "בוודאי", הסמקתי, מוחמאת מכך שבחר בי מכולם לאחראית על ביטחון הנוסעים. כששאל על בריאותי, נדרכתי. הסתרתי במהירות את מזרקי האפיפן נגד אלרגיה. "הכל בסדר", השבתי כסוכנת מוסד בביקורת גבולות בטהרן. ואז הגיע רגע האמת – שקילת המזוודה.
הלב דפק. המתוק חייך והבליג ואז - עניין אחד פעוט: עיני הנץ של המכשפה. היא העירה למתוק. פרץ ביניהם ויכוח. מבלי להבין את השפה, הוא במתיקותו ניסה להגן עליי, והיא במכשפיותה דרשה לרוקן את כיסיי. שלא כמו בסרטים, הרעה ניצחה. 14 הקילו שאיתם הגעתי הפכו ל־31.
נפרדתי בצער מ־88 יורו, ולקינוח נשלחתי מושפלת למסוף הכבודה החריגה, שם הבהירה לי הנפש התאומה של המכשפה "יש בעיה עם כבודה חריגה, ולא תמיד המזוודות מגיעות ליעדן". קיללתי אותה ואת אמא שלה, בעברית, בלב, אבל ממש־ממש חזק.
הנבואה המכשפתית לא התממשה. המזוודה הגיעה לארץ במלוא הדרה ומשקלה, ומיד נחתה לי על היד ושברה שלוש ציפורניים. את הלק ג'ל כבר שילמתי בישראל. בשקלים. מה שזול עולה בסוף ביוקר, למדתי שוב. אך זכרו: החיים קצרים, כסף בא והולך, מחיר החוויה והמור"ק הישראלי שווה הכל.