כשהדיפלומטיה שותקת: בספרי “דיפלומט” מצוטט הנרי קיסינג’ר האומר שדיפלומטיה היא האמנות להשתית יחסים בין מדינות על הסכמות במקום על אלימות, כאשר ההסכמה עונה על האינטרסים של כולן – וכפי שאני מוסיף, מציאת דרכים להבנת הצד השני ואיתור דרכים שיספקו אותו חלקית מבלי להציגו לראווה כמפסידן (כלל זה תקף אגב גם במשא ומתן להרכבת קואליציה).

אך עכשיו עומד מולנו לא יריב מדיני אלא אויב – נגיף קורונה – שחייבים לנצחו מבלי לתת לו אפס קצהו של הישגים. ברור שבמצב התחלואה הנוכחי, רבים מהנושאים שהעסיקו את הדיפלומטיה המדינית יונחו במגירה, אף שעימותים מדיניים מסוימים עלולים דווקא לקבל תאוצה, כגון ההשפעה של המגיפה על איראן, שנתונה לסנקציות חריפות של ארצות הברית. האם אמריקה תיענה לתביעה של טהרן, שמגובה בידי גורמים בינלאומיים ואמריקאיים שונים כמו "הניו יורק טיימס”, לבטל את הסנקציות מטעמים הומניטריים, או שדווקא המצב שנוצר על ידי הקורונה, בנוסף לצניחה במחירי הנפט, מצדיק מדיניות קשוחה כדי להשיג מהאייתוללות את הוויתורים הדרושים בנושאי הגרעין, הטילים, הטרור וכו’, ואולי אפילו לקדם אפשרות של שינוי משטר?

בני גנץ (צילום: gettyimages)
בני גנץ (צילום: gettyimages)


מי שבינתיים מנצלת ללא היסוס את משבר הקורונה לקידום מטרותיה הגיאופוליטיות היא סין, שכפי שנכתב בסוף השבוע ב”פוריין אפיירס” האמריקאי, חרף חולשותיה הפנימיות “פועלת במהירות כדי לזכות ביתרונות מול שגיאותיה של ארצות הברית במטרה למלא את החלל הריק שנוצר, כדי למקם את עצמה כמנהיגת העולם במאבק נגד הקורונה”. בייג’ינג סבורה שאם העולם יראה בה כמי שמנהלת את המאבק בקורונה, בניגוד לחוסר הרצון או היכולת של וושינגטון ליטול על עצמה את התפקיד, ייפגע מעמדה של ארצות הברית בפוליטיקה הגלובלית ובתחרות על מנהיגות העולם במאה ה־21. כדי לממש את האסטרטגיה שלה, סין השיקה בימי המגיפה תוכנית נרחבת למתן ציוד רפואי למדינות ברחבי תבל, ואף חידשה את יוזמת ההשקעות הבינלאומיות שלה, כולל בישראל (מה שעלול ליצור בעיה דיפלומטית לישראל בשל התנגדותה של וושינגטון).

יתר העולם כמנהגו נוהג, כלומר נתפס להחלטות חפוזות ונקודתיות מבלי לתת את הדעת על ההשלכות לטווח ארוך. גבולות מדיניים שכביכול הושמו בנפטלין התעוררו לחיים חדשים והגופים הכלכליים, הפיננסיים והפוליטיים הבינלאומיים, ברובם פועלים על אש קטנה, או שבכלל שותקו, וטרם הושגה הסכמה לגבי סיוע החירום כדי שמדינות כמו ספרד, איטליה, צרפת ואחרות תוכלנה להחזיק את ראשן מעל למים. אדרבה, תגובת מדינות אירופה, כולל מדינות מובילות כמו צרפת וגרמניה, הייתה בנוסח “חולי עמי קודמים” ולהסתגר בתוך עצמן — עמדה שמתעלמת מהעובדה שנגיף קורונה איננו מכיר בגבולות מדיניים ושכלפי מגיפה גלובלית חייבים להציב אמצעים גלובליים (למותר להזכיר שארצות הברית הוציאה את עצמה לחלוטין מהכלל).

גם האיחוד האירופי, על עשרות אלפי עובדיו ומאות משרדיו, התגלה בינתיים כבלתי נכון למשימה. ישראל פעלה נכון כשהרחיבה בשנים האחרונות את קשריה המדיניים עם מדינות אירופיות שונות במקום להסתמך רק על שטרסבורג. חריגים לטובה היו ארגון הבריאות העולמי שעמד על המשמר ופרסם בזמן התרעות, ובמידה חלקית גם הבנק המרכזי של אירופה שדן במענה הולם למשבר הפיננסי, אף שטרם החל בהפעלה מעשית.

קורונה בפריז (צילום: REUTERS/Benoit Tessier)
קורונה בפריז (צילום: REUTERS/Benoit Tessier)


גם בנושאים שהיו מוסכמים, כביכול, לגבי הכלכלה הגלובלית נתגלו חריקות, שכן המשק העולמי שהיה מושתת על שרשרת אספקה גלובלית, כולל בתרופות ובמוצרי מזון שונים, נתקל במעצורים בלתי צפויים. מצבה של ישראל מבחינה זאת טוב יותר בזכות מחסני המזון לשעת חירום (גם אם לא היו מלאים לגמרי).

על מלחמות נאמר שכשהתותחים רועמים, המוזות שותקות. במצב הנוכחי כשהקורונה תוקפת, הדיפלומטיה הרגילה שותקת. האם תחזור לקדמותה כשייגמר המשבר? כנראה לא מיד, ולא רק מפני שהעולם ייראה אחרת והמשבר ישאיר עקבות של בעיות כלכליות ואחרות, אלא שגם קשה יהיה לשקם מיד את מערכות היחסים הקודמות ולאחות את הנתקים שנוצרו. אף שהעולם לא יעשה תפנית של 180 מעלות בכל הנוגע לשת”פ בינלאומי, יגברו בו מנופי הריבונות, הלאומיות והנפרדות.

בתקופת המשבר נפסקה מסיבות ברורות כמעט לחלוטין הדיפלומטיה האישית דוגמת זו של ראש הממשלה נתניהו, שהביאה להרחבת קשרים חסרת תקדים עם אמריקה, רוסיה, ארצות אפריקה ומדינות אחרות, ופעלה לבלימת הפעילות התוקפנית של איראן מסוריה ומשטחים אחרים, אך צפוי שתהיה עדנה מבחינה זאת, סיכוי שגבר עם הקמת ממשלת החירום.