אנו מוצפים בשטף אדיר של תחזיות מכל הסוגים והמינים על איך ייראה העולם אחרי הקורונה – הכל כיד הדמיון הטובה. עניינו של מאמר זה הוא לא לעסוק ב“מה יהיה”, אלא יותר בכמה מאפיינים עכשוויים של האזור שלנו.

נתחיל בקורונה. התופעה הבולטת ביותר היא ששתי מדינות גדולות נפגעו קשה מהנגיף: איראן וטורקיה. לעומת זאת, המדינות הערביות נפגעו הרבה פחות קשה, וכולן מדינות מוסלמיות סוניות. אומנם אין לסמוך על המספרים שמפרסמות המדינות הללו, אך גם על המספרים של איראן וטורקיה אין לסמוך. מה שברור הוא שבמדינות הערביות לא הייתה עד עכשיו הידבקות המונית, ושום קטסטרופה לא קרתה במחנות הפליטים.

והשאלה היא: איך? יש בעולם הערבי שפע של גורמים שצריכים היו לכאורה לגרום להידבקויות המוניות ולהרבה מתים: המבנה החמולתי וההתגוררות בבית אחד גדול עם הרבה מאוד נפשות; הצטופפות במסגדים; מערכת בריאות לקויה בכל המרכיבים; משילות נמוכה של המשטרים; חוסר אמון האוכלוסייה במשטר ומידת צייתנות נמוכה של האוכלוסייה. אכן האוכלוסיות במדינות ערב הן צעירות ומספר הקשישים הוא מועט, אך עדיין אין בכך הסבר משביע רצון. למה יש כמות הדבקות רבה בבני ברק, למשל, ולא במחנה פליטים בעזה שהצפיפות בו היא איומה? אין לי תשובה טובה לכך. נראה מה יקרה אחרי הרמדאן.

בו בזמן, כל מדינות ערב העשירות, מדינות הנפט, נפגעו אנושות בגלל ירידת המחירים הדרסטית של הנפט. המשמעות היא ירידה ברזרבות הכספיות שלהן, בתקציבים ובהשפעה המדינית. וזה משפיע מיידית לרעה על מדינות ערב העניות, כמו ירדן ומצרים הזקוקות תמיד לסיוע הכספי של העשירות ולכספים שמעבירים האזרחים שלהן העובדים במדינות העשירות. מצרים מפסידה הרבה מהכנסות תעלת סואץ (מעט אוניות עוברות), וכמובן מעצירת התיירות.

ומהערביות לאיראן. מה שאנו עדים לו הוא התופעה הבאה: למרות מכת הקורונה הקשה, למרות הסנקציות האמריקאיות הקשות, למרות ירידת מחירי הנפט, איראן ממשיכה ב”עסקים כרגיל”: היא ממשיכה לנסות ולהזרים ציוד לחיזבאללה בלבנון, היא לא מקטינה את כוחות המיליציות בסוריה ואת חתירתה לרכוש השפעה חזקה על אסד מול הרוסים; היא ממשיכה להפעיל את המיליציות בעיראק נגד בסיסים אמריקאיים, והיא מתגרה במפרץ הפרסי מול אוניות מלחמה אמריקאיות; ממשיכה במסלול של הפרת הסכם הגרעין, ושלחה ככל הנראה לוויין צבאי לחלל. כל זה מעיד על העדיפות העליונה שהמשטר הנוכחי מקנה לאינטרס האימפריאלי שלו.

ולשכנים שלנו (עזה עם כמה עשרות בודדות של נדבקים והרשות עם כמה מאות). התופעה הבולטת: גם כשיש מאבק משותף באויב משותף, עומק העוינות הפלסטינית מונע שיתוף פעולה ישיר. מה שיש הוא סיוע ישראלי, כשהוא מלווה במסע הסתה פלסטיני פרוע נגד ישראל: היהודים הם שהביאו את הקורונה, הם אלו שיורקים בכוונה על מכוניות פלסטיניות, ועוד כהנה וכהנה, וזאת מפי בכירי הרשות הפלסטינית. בעזה המסע האנטישמי הזה מלווה גם באיומים. רק להתפלל שלא תקרה קטסטרופה במחנה פליטים בעזה. הסכנה הקונקרטית הפוטנציאלית לישראל היא לכן מהדרום, מעזה. הסכנה האסטרטגית נשארת איראן וחיזבאללה.