הנה המשפט בהחלטה של בית המשפט המחוזי בירושלים שהיה צריך להדהד בכל אולפני החדשות, שכן עולה ממנו במפורש הקשר הגורדי הפסול, לטעמי, בין פרקליטות המדינה לבין מערכת המשפט: “רשמנו לפנינו את הודעת בא כוח המאשימה לפיה בכוונת המאשימה להבהיר לכל עדי התביעה בימים הקרובים כי נאסר עליהם להתראיין לתקשורת”.
זהו משפט מוזר שנועד לטשטש את חומרת הדברים שהשופטים שמעו כמה דקות קודם לכן. החוק הרי ברור לחלוטין בעניין זה, אז למה צריך היה לקבל את “התחייבות” בא כוח המאשימה לקיים אותו? ולמה השופטים לא התייחסו כלל להפרה הבוטה של החוק לנוכח מה שכבר עלה בדיון עצמו? כלום הם לא הבינו שמה שעשה רביב דרוקר מהווה עבירה לכאורה?
וזה העניין – הצביעות המאוסה שעולה מהפסוק המצוטט לעיל מעוררת אצלי תהיות לא מעטות. איך באמת מאמינים במערכת המשפט שהציבור ייתן בה אמון לנוכח מה שהתרחש בישיבה הראשונה של משפט נתניהו? האם לא זה המקום להיזכר בדברים שאמרה פרופ’ רות גביזון, כלת פרס ישראל, שאין לראש הממשלה סיכוי לזכות במשפט הוגן?
ודוק: דקות ספורות לפני ההחלטה הנ”ל הודיע עו"ד ז’ק חן, פרקליטו של שאול אלוביץ’, שהוא ביקש במפורש מהיועץ המשפטי שלא להתיר לדרוקר לקיים את “מופע האימים” שלו, הנוגד לדעתי כמה וכמה סעיפים בחוק העונשין, במסגרת תוכנית “המקור”, שבמהלכה אמורים היו להופיע עדי תביעה מרכזיים ולהיות מעומתים עם חומרי חקירה, ושהלה סירב להתערב. ליאת בן ארי, בא כוח המאשימה, לא ידעה, כך השתמע מדבריה, על מה שקרה בין עו”ד חן לבין היועץ המשפטי.
אבל מה שגרוע הרבה יותר הוא ההיתממות של השופטים. הם שמעו בדיוק מה קרה. נמסר להם במפורש על הפרת החוק הבוטה, לכאורה, מצדו של ערוץ 13 ובכל זאת הם נהגו כאילו כלום; מילה לא נאמרה על התנהגותו של היועץ המשפטי או על “משפט השדה” שקיים ערוץ 13.
הסוסים כבר ברחו מהאורווה וכעת כל מה שנותר לנו, הציבור המתבונן מהצד בדרמה המשפטית, לעשות הוא להאמין שנפלה “תקלה” בתום לב בשיקול דעתו של היועץ המשפטי ללא ידיעת ליאת בן ארי; מי שפועלת כשליחתו באולם המשפטים. אבל מה על תגובת השופטים?
מה שמוביל אותי לומר את הדברים האלה: אין מדינה דמוקרטית שהייתה משלימה עם “תקלות” מהסוג הזה; והיו במהלך החקירות גם חמורות הרבה יותר. החוקה האמריקאית מעלה על נס, קודם כל, את זכותו של האזרח למשפט הוגן. ראיות שהתקבלו בשיטות מקולקלות נזרקות אל הפח. משפטים מתבטלים חדשות לבקרים רק בגלל החשש שזכויותיו של הנאשם זוהמו.
החוק צריך להיות ברור בעניין זה. לא ייתכן שמי שעומד בראש המערכת החוקרת יטיח בחשוד, בפומבי, האשמות שווא. ולכן, כאשר שמעתי את ראש הממשלה הבנתי את כאבו. עלתה מהדברים מצוקה של מי שרואה את הרשויות “סוגרות” עליו באורח הכי שפל שרק אפשר להעלות על הדעת. והדברים לא נותנים לי מנוח. אי אפשר לקבל בשוויון נפש את העיוותים שצוינו רק על קצה המזלג במדינה שבה שלטון החוק הוא נר לרגלי האזרחים.
טיעונים משפטיים כבדי משקל עוד טרם הושמעו, כגון בנושא של אכיפה בררנית, אולם למקרא ההחלטה הנ”ל אני מאוד סקפטי. אינני רואה את השופטים מתרשמים מן הטענה שמקובלת בכל העולם הדמוקרטי שהגנה מן הצדק היא הגנה לגיטימית לכל דבר.