הזמבוריסטים תוקעים בזמבורות בכל הכוח, וביבי ממשיך לבצע מעללים לטובת המדינה, ומה שהכי מרגיז - הוא גם מצליח. ידיעה חיובית על התקדמות השלום רודפת ידיעה חיובית אחרת ומשגעת את שונאי ביבי. הוא אומנם לא קיבל פרס נובל לשלום, והם נשמו לרווחה, אבל פתאום מודיעים שהסעודים כנראה מעבירים צינור גז לאירופה דרך ישראל. כל רגע פורץ שלום חדש. מה יהיה? הזמבורות צורחות בכל הדציבלים, ושום דבר לא עוצר את ההצלחות של ביבי.

אז ממשיכים להריע בזמבורות ולקלל ולקרוא לכל מי שרואה את המציאות אחרת מהם: ביביסט. זיהיתי לאחרונה שאנשים מנסים להתנער מהכינוי ביביסט. "אני לא ביביסט", הוא חלק התנצלותי ממשפטי הפתיחה של רבים וטובים, לפני שהם ממשיכים לטעון איזו שהיא טענה שאין בה התקפה על נתניהו. אבל זה לא יעזור, אם לא תתקיף את ביבי, ממילא יכנו אותך ביביסט כשתסיים את טיעוניך, הגיוניים או לא.

מי בעצם אמר שביביסט זה כינוי גנאי? ביביסט איננו בהכרח כינוי גנאי. אם אתם תומכים במדיניות ובהנהגה של ראש הממשלה, אל תתגוננו כל הזמן ותגידו אני לא ביביסט. אולי אתם כן. רונית הביביסטית מכנה עצמה כך ברשתות החברתיות כעין התרסה. כאילו אומרת: אתם מאשימים אותי שאני ביביסטית, אז אני מקדימה אתכם ואומרת על עצמי: כן, אני ביביסטית. זו מעין התחמקות ממכה לפני שהיא מונחתת.

אבל ביביסט הוא כינוי שיכול להיות חיובי. כמו גוליסט, שהוא אדם מתומכי דה גול בצרפת, או להבדיל נאצריסט, מתומכי התיאוריות של נאצר בעולם הערבי, או מאואיסט, לניניסט, סטליניסט, תארים שאנשי שמאל היו גאים להתנאות בהם, להפגין בשמם בלהט קדוש ובאמונה יוקדת (ואחר כך להתנצל על הטעויות שלהם לאמור: היינו צעירים, היינו תמימים, היינו טיפשים, צדקנו אבל הוא טעה, וכל הנוסחים הקבועים להתנצלויות שמאל שמעולם לא פוסקות).

בן־גוריוניסט לא היה מעולם כינוי גנאי. להפך, רבים היו גאים בו. עדיין אין בארסנל הכינויים שלנו כינוי כגון אהרון בָּרָקיסט, אבל זה בוודאי איננו נתפס ככינוי גנאי. עוד לא נקלטו בשפה כינויים כגון מנדלבליטיסט או ניצניסט, אבל יש כאלה שראויים לכינויים האלה במערכות המשפט שלנו, ובקרב עיתונאי המשפט והפוליטיקאים.

יש עוד כינוי שמבוסס על שם אדם: דרייפוסארד; זה כמו ביביסט, אבל נוגע לתמיכה בדרייפוס ולאמונה שמערכת משפט מושחתת רדפה אותו. אנשים ישרים אלה נקראו דרייפוסארדים. לעתים כשם גנאי, אם כי הם לא ראו בו גנאי. לא כולם היו מקשה אחת, והיו ביניהם חילוקי דעות בשאלות שונות.

הכי מעניין בעיניי הוא שכאשר דרייפוס היה חופשי לבסוף, והעוול תוקן, לפחות חלקית, חילוקי הדעות ביניהם גברו. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בשאלה אם דרייפוס צריך היה להסכים לסחר־מכר בעניינו כדי לצאת מאי השדים הנורא ולהסכים לעסקה שבה הוא יקבל מחילה, בלי זיכוי. מעין סגירת תיק בסעיף "אין ראיות" ולא בעילת "חוסר אשמה".

אפילו דרייפוס עצמו לא נחשב עוד לדרייפוסארד כאשר הוא הסכים לעסקת הפשרה שהובילה לשחרורו. תומכיו הדרייפוסארדים אמרו שהוא אינו גזור לפי ממדי תפקידו ההיסטורי. "הדבר הטרגי, הגורלי", כתב אחד מתומכי דרייפוס, "הוא שאין לו זכות להיות אדם פרטי". הלוחמים בעוולות מערכת המשפט לא רצו לוותר.

הדרייפוסארד קלמנסו הצטער שלא קיימו את טקס הורדת הדרגות בפעם השנייה, והפעם כדי לזכות את דרייפוס ולא להשפילו. הוא כעס ש"האיש החף מפשע הסתפק במחילה חסרת כבוד". עורך הדין פרננד לאבורי עמד בראשות "קבוצת הדרייפוסארדים האמיתיים שמעולם לא הורידו את דגלם".

למרות שהדרייפוסארדים ידעו שניתן להבין את העובדה שדרייפוס ומשפחתו לא רצו שימות בכלא באי השדים, ולכן דרייפוס ויתר, הרי לדעת הדרייפוסארדים האמיתיים, דרייפוס זנח בכך את המאבק העקרוני הצודק. גם נתניהו, להבדיל, איננו אדם פרטי, ולכן הדרישה "לך" איננה הגיונית. גם לא ראוי לו לקבל עסקת פרישה תמורת חנינה. הוא לא יכול לקום וללכת, כי הוא נבחר על ידי רוב עם ישראל.

לא צריך להשוות את ביבי לדרייפוס, למרות הסקפטיות שמובעת בספק הגדול אם נתניהו יזכה למשפט צדק. עם זאת, כאשר מכנים אתכם "ביביסטים", אמרו לבן השיח שלכם: "אני לצד הצדק והדמוקרטיה, ולכן אתה קורא לי ביביסט, אבל זה איננו כינוי גנאי, ממש כמו שהכינוי גוליסט, בן־גוריוניסט או דרייפוסארד לא היו כינויי גנאי. ואם אפשר, אנא החלש את הזמבורה".