הציבור החרדי מואשם בכך שלמרות הקורונה, הוא ממשיך את חייו כרגיל. כדרכה של הסתה, אין המסיתים מעוניינים בעובדות, כי אם היה אפשר להגדיר את "מדד שיבוש החיים", היו החרדים בוודאי בראש רשימת נפגעי הקורונה. חילוני ממוצע יתקשה מאוד להבין את גודל ההקרבה של הציבור החרדי בתקופת הקורונה.

אדם חרדי הולך בבוקר לבית הכנסת לתפילת שחרית, בצהריים לתפילת מנחה, ובערב לתפילת ערבית. כמו כן, הוא משתתף בשיעורים המתקיימים בבית הכנסת בכל שעות היממה. למעשה, אדם חרדי שוהה בבית הכנסת יותר זמן מאשר בביתו הפרטי. אין שום דבר בחיי הציבור החילוני המשתווה לבית הכנסת במרכזיותו, בחשיבותו, ובהשפעתו על חיי היומיום.

מחסומים ביישובים חרדים. צילום: איתן אלחדז/TPS


אדם חרדי לא יצא לנופש בלי לברר היכן באזור יש בית כנסת פעיל, ולא יעבור לגור באף מקום בלי לוודא שיהיה לו מקום בבית הכנסת הסמוך. למרות הכל, לראשונה בהיסטוריה, סגר הציבור החרדי את בתי הכנסת מפאת קדושת החיים. לימוד תורה, שיעורי תורה והנחלת התורה לדור הצעיר הם מטרת חייו של אדם חרדי. כל פעולותיו של אדם חרדי מכוונות תמיד למטרה העיקרית של חייו – הקמת דור צעיר שיהיה מחובר לתורה.

אך למרות זאת, נסגרו רוב תלמודי התורה מתוך אחריות ציבורית. אין עוד אף ציבור במדינת ישראל שהקריב כה הרבה בשביל לשמור על הציבור, כמו הציבור החרדי. ולא, אין מקום להשוות תפילות בבתי כנסת לחדרי כושר ולהופעות תרבות. כשיהודים התאספו בסתר במחנות ההשמדה הנאציים, הם לא עשו זאת כדי לעשות שכיבות סמיכה, אלא כדי ללמוד תורה.

כשהאנוסים בספרד התחבאו במרתפי הבתים, זה לא היה כדי לראות הצגת תיאטרון אלא כדי להתפלל במניין. כשבברית המועצות הסתתרו יהודים במפגשים חשאיים, זה לא היה כדי להפגין נגד ביבי, אלא כדי ללמד את הדור הצעיר תורה. כאשר החשמונאים התעקשו לשמור על מצוות היהדות בניגוד לגזירות היוונים, מן הסתם טענו נגדם המתייוונים שהם אנשים חסרי אחריות ציבורית המסכנים את עם ישראל. טענות המתייוונים נשמעו הגיוניות, אך אם היו שומעים להם, עם ישראל לא היה שורד, ולא היינו כאן היום.

עם ישראל החשיב תמיד את חיי הרוח יותר מחיי החומר. הוא הקריב את הנוחות של חיי החומר לצורך שמירה על הרוח, שהיא זו שבזכותה שרדנו אלפי שנים. נכון, בכל מקרה נקודתי הכלל הוא שפיקוח נפש דוחה (כמעט) את כל המצוות, אך כאשר הדבר נמשך במשך תקופה, הדבר עלול להעמיד בסכנה את חיי הרוח של עם ישראל. בתי הכנסת ומרכזי התורה הינם מקור המזון הרוחני של העם היהודי. באותה מידה שסגר אינו יכול לכלול חנויות מכולת כי צריך להשיג מזון פיזי, כך גם צריך בתי כנסת ולימוד תורה כדי להשיג מזון רוחני.

חרדים מתפללים בבני ברק (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)
חרדים מתפללים בבני ברק (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)


הדיון על סגירת בתי הכנסת הינו דיון על ערכים ועל סדרי עדיפויות של עולם הרוח מול עולם החומר. מדובר בסוגיה חשובה מדי בשביל להשאיר אותה לפוליטיקאים. ההכרעה הגיעה אפוא לשולחנם של המנהיגים הרוחניים, שנאלצו לקבל החלטות חסרות תקדים בהיסטוריה של העם היהודי.

אין תקדים לסגירה יזומה של כל בתי הכנסת ומוסדות הלימוד. אין כאן ויכוח על העיקרון – לכולם ברור שצריך להימנע מהתקהלות. הדיון הוא רק על המינון. בעיניים חרדיות, ההחלטה אם לפתוח או לסגור אינה יכולה להיקבע רק על פי גחמות הדרג הפוליטי, אלא חייבת לקבל את אישורם של המנהיגים הרוחניים