קלמן ליבסקינד כתב ביום שישי האחרון מאמר מהדהד ("מעריב", "למה ביבי", 9.5). העובדות בו היו שגויות ומטעות, אבל אי אפשר לפקפק בעוצמת הרגש שהוא הביע. נגיע לרגש, אבל בואו קודם נדון בעובדות.
הבעיה הגדולה ביותר במאמר של ליבסקינד היא שהוא המציא לעצמו את האויב הכי נוח. הוא לא מתווכח עם המרכז הישראלי – שהוא הרוב המוחלט של אזרחי ישראל – אלא מציב משוואה שבה מצד אחד נמצא שלטון הימין, ומצד שני השמאל האידיאולוגי - יאיר גולן בואכה שקמה ברסלר. זה אינו העימות הפוליטי הישראלי הגדול, ואלה אינם משתתפיו. קלמן פשוט בוחר לעצמו את היריב הנוח ביותר – ואז מדביק אליו גם אותנו.
נעשה סדר בעובדות: אנחנו לא מציעים לאף אחד, כדבריו של קלמן, "להיפרע מאנשי המחנה הלאומי", כי גם אנחנו חלק מהציבור הלאומי. במצע "יש עתיד" כתוב שאנחנו "מפלגה לאומית-ליברלית", אביגדור ליברמן לאומי, נפתלי בנט לאומי, בני גנץ לאומי. הממשלה הראשונה שבה ישבתי הייתה של הליכוד. בכל לשכה שבה הייתי בחיי היו תלויות יחד תמונותיהם של דוד בן-גוריון ומנחם בגין.
המרכז הוא יהודי ופטריוטי. אנחנו מאמינים שהתנ"ך הוא יסוד זכותנו על הארץ, ולא חוששים מהפעלת כוח מול אויב שרוצה להרוג אותנו. בגלל הפטריוטיות הזו, בשבעה באוקטובר 2023 ב-16:30 אחר הצהריים כבר הצעתי לבנימין נתניהו שנקים יחד קואליציית אחדות לאומית שבה יהיו חברים יותר מ-80 ח"כים. הוא סירב.
חלק לא קטן מהטענות שליבסקינד מתעקש להדביק לנו אפשר להפריך בחיפוש של שתי דקות בגוגל: לא הצעתי כמובן לסגור מכינות קדם-צבאיות של הימין; "מבצע הביפרים" שהוביל לתבוסת חיזבאללה הבשיל בכלל בתקופתי כראש ממשלה; ומעל לכל, כמובן שאנחנו לא מציעים, כדבריו, "להיכנע לחמאס", אנחנו דווקא מציעים שצה"ל ישמיד את חמאס. הדרך לעשות את זה היא להפעיל כוח. אגרסיבי, נחוש, ולעיתים אכזר.
עם כל חילוקי הדעות בינינו, כשבית הדין הבינלאומי בהאג הוציא צו מעצר לנתניהו בגלל פעולותינו בעזה – יצאתי להגנתו. ההבדל העיקרי בינינו לבין הממשלה הוא שאנחנו מאמינים שלפני השמדת חמאס צריך לעשות עסקת חטופים ולהחזיר הביתה את בנינו. רוב הציבור הישראלי חושב כמונו.
החלק הכי חמור במאמרו של ליבסקינד היה הטקסט – המוצדק כשלעצמו – נגד הסרבנות. עוד לפני המלחמה דיברתי פעמים רבות, בתקיפות רבה, נגד כל תופעת סרבנות, ופתאום אני מוצא תמונה של עצמי ליד טקסט שמדביק אלינו את אחת התופעות החמורות בציבוריות הישראלית. תומכי הסרבנות הם שולי-השוליים של הקונפליקט הפוליטי בישראל.
העובדה שקלמן משייך אותם לכל מי שמתנגד לנתניהו יוצרת משוואה שקרית, לא הוגנת וגם מסוכנת. אם קלמן באמת מתנגד לסרבנות, חבל שהוא לא הזכיר שהסרבנות האמיתית היחידה שיש היום בישראל היא ההשתמטות ההמונית של החרדים, שאותה הממשלה מממנת ומעודדת.
למי אין כאבי בטן?
בכלל, יש לטקסט של ליבסקינד נטייה לא קלה לעשות מניפולציות. הוא למשל טוען ש"אנשי האופוזיציה בעיתונות, ברחוב ובכנסת" - הגדרה רחבה ועמומה במיוחד - "נושאים על כתפי האוהדים" את הרצי הלוי ורונן בר, למרות אשמתם המוכחת באירועי השבעה באוקטובר, ורק מנתניהו הם דורשים להתפטר.
גם במקרה הזה, זה פשוט לא נכון. רוב מוחלט של אנשי האופוזיציה, ואני ביניהם, אמרו מהרגע הראשון שהלוי ורונן בר, כמו גם שר הביטחון יואב גלנט, ראש אמ"ן אהרון חליווה ומפקד פיקוד הדרום ירון פינקלמן, צריכים לשים את המפתחות ולהתפטר.
הם נושאים באחריות מלאה לאירועי השבעה באוקטובר, ואין שום דבר שיגידו או יעשו שיכול למחוק את זה. כל החמישה אכן התפטרו כבר, אחרי שהכירו באשמתם וביקשו סליחה מעם ישראל. האדם היחיד שהיה אז בהנהגה הביטחונית של המדינה ומסרב בעקביות להכיר באחריותו למחדל הנורא - הוא נתניהו.
לעיתים קשה לחמוק מהמחשבה שלקלמן אין מספיק שמאלנים לכל התיאוריות, אז הוא החליט לברוא לעצמו חדשים. כך למשל בטענתו לגבי הנבצרות, שעליה הוא אומר שהיא "מתגלגלת על לשונם של יותר מדי אנשים, יותר מדי זמן". מי האנשים האלה? כמה חשובה לשונם המתגלגלת? רק בשבוע שעבר הסברתי ברדיו, לא בפעם הראשונה, שאת נתניהו צריך להחליף בקלפי, לא בבית המשפט.
אין לי מושג, אגב, על מה מבוססת קביעתו הנחרצת של ליבסקינד שלפיה אם נתניהו ייבחר שוב, לא נקבל את הכרעת הבוחר. הרי קיבלנו אותה ב-2013, ב-2015, ב-2019. ב-2022 העברתי לידיו את השלטון בצער, אבל באופן מסודר ולפי כל כללי הטקס.
למעשה קיבלנו את ניצחונו טוב בהרבה מכל האנשים שסירבו דקה קודם לקרוא לנפתלי בנט "ראש הממשלה", החרימו את ועדות הכנסת והתנגדו לכל ההצבעות, כי "אין כאבי בטן למקרי אונס, ואין כאבי בטן עם נשים מוכות, ואין כאבי בטן עם חיילים ונכים", כאמירתה הבלתי נשכחת של מירי רגב. להבדיל מהם, הטיעון היחיד שלנו הוא שאחרי זעזוע חסר תקדים כמו 7 באוקטובר הגיע הזמן לשאול את הבוחר הישראלי לאן הוא חושב שהמדינה צריכה ללכת.
מי מעדיף לשנוא שמאלנים?
אז כן, בתוך ההפגנות והמחאות נאמרים דברים שאסור שייאמרו. ליבסקינד, אני מניח, יודע היטב שאני – כמו כל בכירי האופוזיציה – גיניתי שוב ושוב את קריאות ההסתה נגד נתניהו. אני חושב שהוא ראש ממשלה כושל ומסוכן, אבל מעולם לא כיניתי אותו "בוגד", ואיני מייחל לראות אותו בכלא.
זהו תפקידה של המשטרה לחקור כל מי שמסית לאלימות, ואני בטוח שליבסקינד שם לב שיש לא מעט הסתה שהולכת גם לצד השני. אני עדיין מחכה שנתניהו יגנה את מי ששלח כדור אקדח לבנו של בנט, או את האיש שכתב לי "אתה כמו היטלר, תקבל כדור ממני".
בעצם, אני לא מחכה. בואו נעשה עסק: אני לא אדביק לימין כל דבר שאומרים עליי רמי בן יהודה ודומיו, והוא לא ידביק לנו את מה שצועקים כל מיני רדיקלים בשולי ההפגנות.
בניגוד לטענה של ליבסקינד, המצב שבו הוויכוח נסב על השאלה כמה שונאים את נתניהו, נוח בעיקר לנתניהו. הוא מאפשר לו לחמוק מכל העובדות החשובות באמת שהוא רוצה שנשכח: זה שהוא לא הסכים לחסל את יחיא סנוואר, זה שהוא חיזק ומימן את חמאס, העובדה שבממשלה שלו החרדים משתמטים למרות המלחמה, הניצול של מעמד הביניים שממשיך לשלם מיליארדים על משרדי ממשלה מיותרים וכספים קואליציוניים מושחתים, העובדה שמדינה ערבית תומכת טרור שילמה לאנשי לשכתו כסף גדול, העובדה שנכשל שוב ושוב בהחזרת החטופים הביתה.
אני יכול להמשיך ולהפריך פה את כל מה שכתב ליבסקינד, טענה אחר טענה. אלא שכל זה לא ישנה את העובדה שקלמן ביטא רגש אמיתי שאסור להתעלם ממנו.
הוא אמר לנו, "אם אתם שונאים את נתניהו, אז אני אוהב את נתניהו, כי אני שונא אתכם". זה טיעון מבהיל. אני מסרב לקבל את הרעיון שציוני טוב כמו קלמן ליבסקינד מעדיף לשנוא שמאלנים מאשר לאהוב את המדינה.
אני גם לא מבין את הזעזוע הגדול מכך שאנחנו מנסים להפיל את הממשלה. לגיטימי לגמרי שהאופוזיציה תפעל כדי להחליף ראש ממשלה גרוע, שגם חסידיו מודים שהוא עסוק בעיקר בעצמו.
מה שאנחנו רוצים באמת הוא לא "להכניס לימין", אלא להקים ממשלת מרכז מתונה והגונה - שתגייס משתמטים, תנהל את הכסף שלנו בחוכמה, תשפר את החינוך ותנצח את אויבינו. אני עדיין חושד בקלמן שבסתר ליבו הוא רוצה בדיוק את אותו הדבר.
הכותב הוא יושב ראש האופוזיציה
[email protected]