לח"כ בני גנץ השפעה גדולה על הנעשה בתוך האופוזיציה. אך לא הזלתי דמעה כשח"כ גדי איזנקוט הודיע על פרישתו מהמחנה הממלכתי; ואף לא הזלתי דמעה כשהסתמן שהמפלגה נמצאת בירידה בסקרים. איזנקוט נהג על פי העיקרון שצריך לשמש דוגמה לכל הפוליטיקאים בישראל. הוא פרש מהכנסת והחזיר למפלגתו את המנדט, כי המנדט שייך למפלגה. עם פרישתו הוא חיסל את הסיכוי שהמחנה הממלכתי יוביל בזירה הפוליטית.
לגנץ זכויות רבות. הוא נשא בתפקידים הבכירים ביותר בביטחון המדינה, כרמטכ"ל וכשר ביטחון. יש לו הופעה מתונה ומכובדת, ואנו זקוקים נואשות לחברי כנסת שמתנהלים כך, לנוכח ההתלהמות והצרחנות המאפיינות כמה מנבחרי האומה. ועם זאת, עם פרישת איזנקוט הוא ספג רק מנה קטנה ממה שהוא עצמו עשה לשותפיו בעבר. רבים לא יוכלו לשכוח, ובצדק, את בגידתו של גנץ במפלגתו לשעבר, כחול לבן.
בבחירות 2019 אוחדו שלוש המפלגות - יש עתיד, חוסן לישראל ותל"ם - למפלגה אחת, כחול לבן. מפלגת האיחוד זכתה בבחירות למספר מנדטים מרשים, 35, והיוותה אלטרנטיבה אמיתית לליכוד. בהמשך, על נתניהו הוטל להקים ממשלה, והוא התקשה לעשות זאת. ומי יצא לעזרתו נתניהו, תוך בגידה בשותפיו? גנץ המתון ואיש הפשרות.
בכך הגדיר עצמו גנץ כפוליטיקאי לא אמין, הנוטש את שותפיו כשההזדמנות נקרית בדרכו. הוא פיצל את כחול לבן ופורר את האלטרנטיבה מול קואליציית ליכוד-דתיים-חרדים. גנץ הסביר כי עשה זאת כדי להציל את האומה מאימת הקורונה. תירוץ קלוש ובלתי משכנע. גנץ הצטרף לממשלה על תקן ראש ממשלה חלופי - גיחוך קואליציוני של כפילות לא ריאלית. הוא היה אמור להתמנות לראש הממשלה לאחר 18 חודשים, וכפי שכולנו יודעים, זה מעולם לא קרה. גנץ גם חיזק את נתניהו וגם הוצג כטירון פוליטי.
אבל פעילותו הפוליטית הכושלת של גנץ אינה מסכמת או מסבירה את בעיית האופוזיציה וחולשתה היום. כדי לנצח צריך מנהיג אחד, המקובל על כולם. זהו, במידה רבה, סוד כוחו של נתניהו. במחנה הליכוד, במפלגות הדתיות ובמפלגות החרדיות, נתניהו הוא המנהיג היחיד והבלתי מעורער. מי שערער על מנהיגותו, כמו גדעון סער, חזר בסופו של דבר לליכוד תוך נטישת בוחריו.
יאיר לפיד היה מוכן בזמנו לוותר על כוחו היחסי לעומת שותפיו כדי להשיג את מטרת-העל - החלפת השלטון - וכך נעשה נפתלי בנט ראש ממשלת השינוי. אבל זהו חריג היסטורי. בכנסת של היום, גנץ לא היה מוכן לקבל את מנהיגות לפיד באופוזיציה, אף שלמפלגתו של לפיד מספר מנדטים כפול.
האופוזיציה כיום היא במידה רבה בזבוזו של משאב לאומי. אכן, חבריה נאבקים בוועדות הכנסת נגד יוזמות חקיקה של הקואליציה, ויוצאים לא מעט לתקשורת בביקורת חריפה נגד מדיניות הממשלה. אבל בכך אין די כי החקיקה ועבודת הממשלה אינן בידיהם, ויכולתם ליצור שינוי מוגבלת. עדיין פתוח מרחב פעולה גדול בתחומים שבהם הקואליציה אמורה לשרת את האינטרס הציבורי - והיא אינה עושה זאת.
לדוגמה, תאונות הדרכים. ב-2024 נהרגו בהן 439 מתושבי המדינה. הממשלה כמו אינה מגיבה לכך. לאחר תקופה ארוכה של גידול במספר הקורבנות, היא מגישה תוכנית ביצוע רעועה. כאן הייתה האופוזיציה צריכה להיכנס בעוצמה, אבל למרבה הצער גם היא דוממת.
הבנקים בישראל, בסיוע נגיד בנק ישראל, גורפים זה שנים רווחים עצומים, וכולנו יודעים למה: פערים בין ריבית החובה לריבית הזכות, מספר רב של איגרות למיניהן, וכל זה על חשבון השכבות החלשות בחברה והזוגות הצעירים, משלמי המשכנתאות. הקואליציה אינה מתמודדת עם העושק, ואף האופוזיציה מחרישה.
תפקיד האופוזיציה הוא לתרום למדינה לא רק בדרך של ביקורת על פעולות הקואליציה, אלא גם בייזום פעולות בתחומים שבהם הקואליציה נכשלת. בהיעדר תנופת פעילות זו, האופוזיציה אינה זוכה להערכת הציבור. אין זה אומר כי כלו כל הקיצים. ההיסטוריה הוכיחה שבהרבה מקרים מפלגות עולות לשלטון לא משום הערצת הציבור את תרומתן, אלא יותר מהרצון להדיח שלטון קיים.