בני בן ה־4 מתגעגע מאוד לסבא וסבתא שלו, שאותם לא פגש מאז תחילת משבר הקורונה. הוא מאוד אוהב אותם ומדבר איתם מדי פעם בשיחות וידיאו, אבל לא מפסיק לשאול מתי נגיע לבקר אותם. בגלל שהם נמצאים בקבוצת סיכון אנחנו מעדיפים לא לבקר אותם בשביל לשמור עליהם, אבל הילד מתקשה להבין זאת ואומר שהוא עצוב. כיצד אוכל להנגיש לו את המצב הלא פשוט שבו אנחנו נמצאים?
"אנחנו לא יכולים לגרום לילד להפסיק להרגיש, וטוב שכך. בשביל להקל את התחושה שלו סביב המצב המורכב נוכל לדבר איתו על הנגיף בצורה שתתאים לעולמו הפנימי. בפעם הבאה שהוא יבקש לבקר בבית של סבא וסבתא, תוכלי לשבת איתו ולהסביר שקורונה היא מחלה שמדביקה אנשים מבוגרים, והם גם מבריאים ממנה. תגידי לו שבשביל שסבא וסבתא יהיו בריאים הם נשארים בבית ולא יוצאים ממנו, אפילו לא לסופרמרקט. תזכירי לו שגם אתם לא מבקרים אותם, ואני מאמינה שאחרי שיחה עניינית כזו הגעגוע כבר לא ייצבע בגוונים של עצב, אלא בגוונים של כעס, וזה עדיף. במקום שהוא יהיה עצוב, וזה יכניס אותו למקום פגיע וחלש, הוא יכעס ויגיד: 'אוף עם הקורונה הזו'. בו זמנית אני ממליצה בחום שתנהלו יותר שיחות וידיאו עם סבא וסבתא. זה יעשה טוב לילד, וכמובן שגם להם".

 בתי בת ה־14.5 היא תלמידה מצטיינת. גם בתקופת הסגר היא מתפקדת טוב עם השיעורים והלימודים בזום. פעמיים ביום היא עובדת בהוצאת כלבים בשכונה, שומרת על שגרה יומיומית גם בחודשי הקורונה המורכבים, עם אפס בעיות משמעת והתנהגות למופת. לאחרונה היא החלה להתעניין בסצינה הגותית, להתאפר בצורה כבדה וללבוש מחוכים שחורים, כפפות, שמלות ארוכות וחצאיות טוטו. בנוסף, יש לה תלתלים מדהימים ושיער ארוך, אבל לפני כמה שבועות היא בחרה להסתפר לבד, והודיעה לי שהיא מעוניינת לגדל את שיער בית השחי שלה, כי לטענתה זה יותר טבעי. האם מדובר במרד גיל ההתבגרות שמתבטא בצורה מוקצנת יותר בגלל הקורונה? איך עליי להגיב להחלטות ההזויות האלה?
"אחד התפקידים הכי חשובים של גיל ההתבגרות הוא לנתק את הילדים באופן פסיכולוגי מחבל הטבור של ההורים. בגיל הזה הם יוצאים לעולם ומגלים את הטעם שלהם והרצונות שלהם. ילדים חייבים למרוד בהורים בשביל להבין מי הם ומה הם. כבר מגיל 13, כשהילדים בשיא גיל ההתבגרות, הם נמצאים עם הפנים החוצה ועם הגב למשפחה. הם מנתקים את עצמם מאיתנו, ההורים, מתנסים, בודקים את הגבולות הפנימיים שלהם ועוברים את ההתפתחות שלה הם זקוקים. אוי לאותה הילדה שלא מורדת בגיל ההתבגרות.

מדברייך, עושה רושם שמדובר בילדה מאוד ממושמעת, גם מבחינה פנימית, ואת חייבת לאפשר לה לבצע את המרד הזה, אחרת את תמצאי אותה גרה איתך באותו הבית גם בגיל 40. את גידלת אותה נהדר, לימדת אותה לבחור, אבל לפעמים היא תעשה בחירות שלא נראות לך. היא מחפשת את דרכה בעולם, ובינתיים עושה זאת בדרכים לא מזיקות והפיכות לגמרי. תמיד תזכירי לעצמך כמה היא מהממת, ושהצורך הזה להיות שונה הכרחי להתפתחות האישית שלה. אם קשה לך עם המלבושים השחורים והאיפור הכבד, את יכולה להגיד לה שאת לא מעוניינת לקנות את זה ושהיא יכולה לקנות לבד אם בא לה. הרי היא עובדת, ויש לה כסף משלה. בשורה התחתונה, תהיי שמחה שזה יוצא בצורה כזו, את יודעת כמה הורים היו 'קונים' את מרד הנעורים הזה?".

 בני בן ה־7 הוא ילד רגיש וחברותי מאוד. לפני כמה ימים הוא קיבל הזמנה מחבר לישון אצלו, הוא מאוד התרגש, אבל פחד שהוא לא יצליח להירדם כי יתגעגע להוריו ויבכה מצער. איך אוכל לגרום לו להרגיש ביטחון ואומץ?
"כשילד הוא אמיץ זה לא אומר שהוא לא מפחד, זה אומר שהוא פועל למרות הפחד. הרי לפחד ולהרגיש לא נוח זה בסדר גמור, השאלה מה בדיוק עושים עם זה, ואיך מתפתחים וגדלים מתוך זה, צעד אחרי צעד. את, כאמא שלו, חייבת לעבוד איתו ולגרום לכך שהפחד לא יגרום לו להימנע מדברים. את יכולה להציע לו להגיד לחבר שהוא בא אליו, אבל יכול להיות שבערב או בלילה הוא יתחרט, ואז את או אבא שלו תבואו מיד לקחת אותו. זה הצעד הראשון בדרך להתמודדות. מאוד יכול להיות שהוא יישאר אצל החבר עד הלילה, וכשהם ירצו ללכת לישון הוא יבקש לחזור, אבל חודש או חודשיים אחר כך הוא ינסה שוב, והפעם הוא דווקא כן יצליח לישון".