המאבק באתרי הפסולת הפיראטיים: פעילים סביבתיים נלחמים על חייהם

מכת המדינה הקרויה “שריפה פיראטית של פסולת” מוכרת היטב לשירי גולן, נשואה ואם לשניים, תושבת יישוב קהילתי בגליל המערבי. "עברנו לכאן בין היתר כדי להבטיח לעצמנו אורח חיים בריא, שקט, קרוב לטבע", היא מספרת.

"מהר מאוד התחלנו להרגיש ריחות נוראיים, והאוויר הגלילי הנעים שיש לנו כאן הפך לתערובת מסוכנת של כימיקלים מרעילים. התחילו גם תופעות לא נעימות כמו סחרחורת, בחילה, כאבי ראש וצריבה בגרון. זה עניין שבשגרה לראות עשן סמיך בשמיים יוצא מאחד הכפרים הסמוכים. יש תקופות ארוכות שמדי ערב, וגם במהלך היום, אי אפשר לצאת מהבית, צריך לאטום חלונות, כי מעבר לריחות הנוראיים, הבנו שהחומרים הנפלטים משריפות הפסולת הם חומרים מסוכנים לנשימה, שחודרים אל הגוף שלנו וגורמים למחלות. אנחנו פוחדים בעיקר על הילדים. החומרים מסוכנים לילדים עד גיל 10, בנוסף לאוכלוסיות נוספות כמו מבוגרים מעל גיל 64, נשים בהריון ואוכלוסייה עם תחלואת רקע נשימתית ולבבית".

על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה, שריפות פיראטיות של פסולת הן גורם זיהום האוויר מספר אחת בישראל. 250 אלף טונות של פסולת עירונית נשרפות בכל שנה בישראל. את מצבורי הפסולת שדינם שריפה פיראטית אפשר לראות בשולי יישובים, בשטחים פתוחים, במחצבות נטושות ובסמוך לשכונות מגורים ולמוסדות חינוך. במצבורים הללו יש הכל מהכל: פסולת ביתית, חקלאית ובניין, וגם פגרי בעלי חיים ואזבסט. על פי מחקרים עולמיים, קיים קשר בין זיהום אוויר כתוצאה משריפת פסולת לקיומן של מחלות.

לגולן, 40, זמרת, יוצרת פעילה ומורה למוזיקה ולפיתוח קול, נמאס מהמציאות הזו. כך נולד הסינגל השני באלבומה השני, "אקדח לריאות", שהוציאה בשיתוף עמותת "אזרחים למען אוויר נקי". שיר המחאה שלה מתאר את הנושא מנקודת מבטה האישית, והקליפ של השיר מצולם על רקע ערימות אשפה. “הפחד, התסכול וחוסר האונים מכך שלא נעשה משהו כדי למנוע את המצב, הובילו אותי לכתיבת השיר”, מספרת גולן. "כתבתי אותו בסדנת כתיבה והלחנה עם הפזמונאים דן תורן ומאיר גולדברג, על רקע גל המחאות במדינה. הוצאתי פרסום שקורא למוזיקאים מז’אנר ההיפ הופ לחבור אליי לצורך הקלטת השיר. לטובת המטרה נרתמו בהתנדבות מוזיקאים מדהימים: זהר פז, סגול 59, דן תורן והפזמונאי עקיבא נוף". הקליפ לשיר יצא לאור בעזרת קמפיין גיוס כספים במטרה להמשיך להעלות את הנושא לסדר היום (לתמיכה בקמפיין לחצו כאן).

בנוסף לשיר, הקימה גולן עם בן זוגה יוני ותושבים ביישוב קבוצה שמטרתה להיאבק בתופעה. "הבנו שמדובר בתופעה כלל־ארצית", היא מספרת. "בפניותינו למוקד להגנת הסביבה נאמר לנו פעם אחר פעם שהנושא בטיפול. רושמים את הדיווח שלנו, אך לא נראה שנעשה הרבה מעבר לכך. יש תחושה של פחד, כעס על הגורמים שאמורים להגן עלינו, הממשלה ובפרט המשרד להגנת הסביבה. המשרד הממשלתי שאחראי על הנושאים הללו ואמור לדאוג לנו - משאיר אותנו מופקרים לידי כל מי שידו קלה על המצית. הפכנו להיות מומחים בנושא בעל כורחנו, רכשנו מכשירים כמו מד זיהום ומסנן זיהום, אנחנו קוראים ללא הרף מחקרים, פותחים פורומים, יושבים וחושבים על פתרונות יחד עם עוד ארגונים ופעילים ומנסים לקבל תשובות".

ב־2018 יזם המשרד להגנת הסביבה תוכנית לאומית למניעת זיהום אוויר משריפת פסולת בשטחים פתוחים, אבל לדברי עו"ד ג’מילה הרדל ואכים, מנהלת עמותת "אזרחים למען הסביבה", ארגון יהודי־ערבי שפועל כבר 30 שנה בנושאי סביבה, מעט מאוד קרה מאז בפועל. לטענתה, בכל הנוגע לשריפות פסולת, היו לאורך השנים הצלחות נקודתיות בלבד, אבל השינוי המיוחל מהיסוד וברמה הרוחבית טרם נראה באופק. כבר ב־2009 ערכה העמותה מיפוי ויזמה דיונים בנושא בכנסת, וצוות בין־משרדי אף פרסם את המלצותיו, אלא שלדברי עו"ד הרדל ואכים, ההמלצות לא יושמו עד היום. "ללא פתרונות ושינוי מבנה ושיטות הטיפול בפסולת ברמה הלאומית, הבעיה לא תיפתר ברמה המקומית", היא אומרת.

"בשנים האחרונות הבעיה החריפה, וחברנו לכמה ועדי פעולה מכל הארץ כדי להפעיל לחץ. בעקבות כך קמה ועדת משנה לנושא שריפות פסולת בראשות יעל גרמן. במאי 2019 הוועדה פרסמה את הסיבות למצב הקיים: חסמים בהליכי האכיפה, עבריינים חמקנים, קנסות נמוכים מדי, היעדר תקציב לכוח אדם ולאכיפה, ופיזור הסמכויות לטיפול בשריפות פסולת".

לדברי הרדל ואכים, בג’דיידה־מכר, בטל־אל וביישובים הסמוכים בגליל המערבי, התושבים סובלים באופן קבוע מעשן סמיך בשל שריפות פסולת לא חוקיות. "הבאנו את הנושא לפני בג”ץ ביולי האחרון", מספרת הרדל ואכים. "לעתירה, שהוכנה והוגשה יחד עם הקליניקה לצדק סביבתי באוניברסיטת תל אביב ומנהלה, עו"ד ד"ר ערן צין, יש השלכות רוחביות על אזורים אחרים כי היא מתייחסת לאחריות המשרד להגנת הסביבה ותפקידו כאשר יש מחדל סביבתי חמור שהרשות המקומית לא מצליחה לטפל בו".

היא הוסיפה: "כדי שאכיפה תעשה שינוי, היא צריכה להיות קודם כל אפקטיבית והיא צריכה להיעשות במקביל לתוכניות לפתרון הבעיה מהשורש, כולל מדיניות ניהול פסולת עדכנית שאין למדינה, גם ברמה הארצית וגם המוניציפלית; אימוץ מודלים מודרניים לניהול משק הפסולת; ויצירת פתרונות מותאמים לגופים שהאחריות מוטלת עליהם, בין אם זה רשויות מקומיות או גופים אחרים".

מבחן התוצאה

"הגליל הפך לפח זבל אחד גדול, וזה נעשה גרוע משנה לשנה”, אומרת אורית קצין, תושבת הגליל, עובדת סוציאלית בגמלאות ופעילת סביבה משנת 1995. "אין לך מושג מתי תוכלי להיות בחוץ ומתי תצטרכי להיות סגורה בבית. לא יודעים מתי אוויר שריפות הפסולת יתחיל או יסתיים, תלוי כמובן במצבור הפסולת שנשרף ובכיווני הרוח. מבחוץ הכל נראה פסטורלי, אבל ברגע אחד גן העדן הופך לחצי גיהינום. לעתים אי אפשר לשהות בחוץ כמה ימים, ולא יודעים מתי יסתיים האירוע. רוב שריפות הפסולת קשות מאוד לכיבוי, ומכבי האש לעתים חסרי אונים. נראה לי שמשרדי הממשלה הרימו ידיים, ונראה שהפקחים בשטח ממש מיואשים. אין מספיק אכיפה ואין הרתעה. חסרים גם צווים לנתינת קנסות על שריפת פסולת".

לטענתה, "הפרקליטות לא רואה בכך עבירה גדולה, למרות שנגרם נזק גדול לבריאות הציבור. בחלק מהיישובים המצב גורם למחלות קשות מזיהום האוויר. הפקחים שהוסיפו מרשות הטבע והגנים טרם שינו את המציאות בשטח. לתפיסתי, משרד הבריאות לא שם מספיק דגש על הנושא למרות ההוצאות הגדולות בטיפול בתחלואה. צריך להקים בית משפט לעבירות סביבה. המשרד להגנת הסביבה מעלה כל הזמן את מחיר ההטמנה כדי לעודד מיחזור. מה שקורה בשטח הוא שפחות ופחות פסולת מגיעה להטמנה, לא בגלל מיחזור - אלא בגלל שהסביבה הפכה מזבלה, והשטחים הפתוחים הפכו לאתר להשלכת פסולת".

בלייכר מצדו מצפה להתערבותה המיידית של המדינה. "ברור לנו שמחדל לאומי של עשרות שנים לא יתוקן ביום אחד”, הוא אומר, "אבל אנחנו מצפים שהמדינה תיקח אחריות על המצב ותתחיל לטפל בו. בין הדברים שהמדינה צריכה לעשות: הצגת תוכנית לטיפול בפסולת, הגברת האכיפה על מבעירי פסולת, ושיתוף פעולה בין גורמי האכיפה ומשרדי הממשלה. במבחן התוצאה, הצלחה תהיה צמצום משמעותי של התופעה. כבר השגנו כמה הישגים, כולל הקמת יחידת אכיפה חדשה ותיקוני חקיקה, אבל אלו צעדים שאינם מספיקים. על המדינה להציג תוכנית סדורה למיגור התופעה, בשיתוף כל משרדי הממשלה הרלוונטיים".