לפני חמש שנים נשאה תהלה פרידמן, חברת סיעת כחול לבן לשעבר, דתייה פמיניסטית והיום ראש מרכז ליבא מבית יוזמת המאה, נאום בלתי נשכח בכנסת על שבירת הגושים.
זה היה נאום הבכורה שלה בכנסת, ובו קראה פרידמן לשבור את חומות השסע הפוליטי והחברתי, והזהירה מפני הסכנה שבהמשך החלוקה למחנות יריבים.
היא הדגישה שעל ישראלים מכל הקצוות - דתיים וחילונים, ימין ושמאל - לבחור בשותפות ובבניית ברית מתונה חדשה, במקום במאבק תמידי זה בזה. “הרגשתי אז בבטן שיש סכנה. לא התחלתי להבין עד כמה", היא אומרת כיום, כשהיא כבר פועלת מחוץ לכנסת ומנסה להגשים את החזון הזה בפועל. “חשבתי אז שנדרשת ‘ברית של מתונים'. היום אני חושבת שחייבים להתחיל ב'ברית ציונית' קודם כל הכוחות הציוניים".
פרידמן עזבה את סיעת יש עתיד ב-2020 בעקבות סירובו של יאיר לפיד להצטרף לממשלת אחדות. סוגיית האחדות נשארה רלוונטית גם כיום, עם תחילת שנת בחירות, כשכולנו תוהים האם תוקם ממשלת אחדות רחבה, ממשלת מעבר מהירה או ממשלת ימין קיצוני.
יוזמת המאה פועלת לעצב מחדש את השיח הפוליטי בישראל דרך “ברית ציונית" - שותפות מודעת של כוחות ציוניים מכל הצדדים. תפיסת הפרויקט היא שפשרה איננה חולשה, אלא תנאי לקיום משותף. חמש שנים אחרי אותו נאום מכונן השאלה על ממשלת אחדות או המשך הקיטוב רלוונטית מתמיד.
תיארת לעצמך שהנאום יעורר כל כך הרבה הדים?
“בשבועות הראשונים בכנסת הייתי נרגשת, לא הכרתי את הכללים, אבל ניסיתי לתת את עצמי עד הסוף. אנשים התחילו ליצור איתי קשר, וזה נתן לי תחושה שהרוב הדומם מחפש לצאת ממחנותיו. מצד אחד הייתה לי תחושת כוח, אבל הבנתי שאין מערכת מסודרת שמממשת את הרעיון. בסופו של דבר החלטתי לעזוב את הפוליטיקה ולהקים מקום שהוא באמת מחנה. לקחת את ההזדהות הגדולה ולבנות תשתית".
לבנות בסיס משותף
“הקריירה הציבורית שלי החלה בירושלים", מספרת פרידמן. "כבר ב-2007, כשחזרתי מלימודים בחו"ל, ירושלים הייתה בלב החיים שלי. מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, שמראה את המורכבות, הדמוקרטיה וההתפתחויות החברתיות. כשהגעתי לכנסת ידעתי להרגיש בבטן את הכיוונים והדינמיקה של המקום הזה, גם אם התהליכים לא היו תמיד מובנים".
תחושת הדחיפות הייתה ברורה בעיניה. “ציבור אחד מתייאש, ואחר ‘מנצח' את השני", היא מוסיפה. “מה שהיה חייב לקרות היה לבנות בסיס, ארגונים ותשתיות. תחשבי על הרפורמה המשפטית: היא קדמה לעבודה ארוכה בחברה האזרחית, שנים של יצירת תשתיות וחשיבה רעיונית. בישראל המרכז לא יצר תשתיות כאלה, ולכן הבנתי שכדי ליישם את זה צריך לפעול מחוץ למערכת הפוליטית, כדי לבנות אג'נדה משמעותית".
בעבודתה במרכז ליבא פרידמן מספרת על יצירת רשת רחבה של אנשים מגוונים מהייטק, עסקים, ממשלה וחינוך, במטרה ליצור מרחב פוליטי מקצועי ומגוון. “מטרתנו הייתה להשפיע על המרכז הפוליטי בישראל גם מחוץ למערכת הקונבנציונלית", היא מסבירה.
כשנפלה ממשלת נתניהו-גנץ התמונה התבהרה בעיניה. “הבנתי שאפשר להשפיע יותר מבחוץ. ההשפעה האמיתית נעשית בשותפות בין אזרחי המדינה למערכת הפוליטית. יוזמת המאה רואה את המשבר כהזדמנות לבנות עמוד שדרה יהודי-דמוקרטי מרכזי בחברה. מקום שבו המרכז הוא חוט המקשר והקצוות מתקיימים במסגרת נורמלית".
אני מניחה ש-7 באוקטובר ומה שקרה בחברה האזרחית בעקבותיו טרפו את הקלפים עוד יותר.
“פתאום חווינו איך זה מרגיש כשאין מדינה, והחרדות הציוניות הפכו לממשיות. דורנו לא חווה את זה. המדינה נשענה על החברה האזרחית. אנשים לקחו אחריות, בישלו, סייעו, תמכו, אפילו בניי הצעירים. זו הייתה סדרה מוחלטת של פעולה אזרחית. המצב הדגיש עוד דבר מצער: המערכת הפוליטית לא תמיד בוחרת אנשים לפי כישורים, אלא לפי נאמנות. אם הממשלה לא פועלת במלואה, אתה צריך ליזום בעצמך".
פרידמן ממשיכה: "הבנתי שהמדינה יכולה להיות יהודית או דמוקרטית, אבל לא שניהם בלי יוזמה ובלי פיתוח ערוצים כפולים. הפתרונות חייבים להיות מבניים. אנשים חושבים שדי בשולחנות עגולים או בפגישות נחמדות, אבל זה לא מספיק. גם הקואליציה צריכה לדעת איפה היא מוציאה את האנרגיה שלה ומה הצעדים המעשיים".
את מדברת על ברית ציונית שהיא מעבר לגושים פוליטיים. זה בכלל אפשרי? תמיד כשניסו ליצור מפלגת מרכז גדולה זה נכשל.
“הציונות תמיד הייתה מורכבת ממספר אידיאולוגיות. היום יש מפלגות בממשלה שאינן מחויבות לציונות. זה מטורף. לכן אנחנו צריכים תמהיל שמכיל את כל העקרונות: יהודית, דמוקרטית, ליברלית וממלכתית. גם ציונות דתית, גם ציונות חילונית וגם גישות שמאליות. בסוף הממשלה הבאה חייבת לקדם דברים בחינוך, תקציב ושיקום כלכלי, כי אם לא, השיח הפוליטי יישאר רדוד, על פרסונות בלבד - ולא על מהות".
אין פתרונות קסם
“החברה הישראלית כיום אינה מחולקת לפי העמדות הביטחוניות-מדיניות הקלאסיות", מוסיפה פרידמן. “אנשים מחולקים על בסיס ערכים, גישות ומודעות ציבורית. אנחנו מנסים לזהות חלוקה חדשה שתתרגם את הברית הציונית לברית פוליטית, ולא למאבק של ‘אנחנו או הם'. בעשורים הראשונים למדינה זה עבד בצורה מדהימה: המדינה קלטה מיליוני עולים ויצרה שירותים ממלכתיים - ביטחון וחינוך - לא מגזריים. עם השנים הממלכתיות הזו נטבעה כאשכנזית וחילונית, והתפיסה המגזרית החלה להשתלט. היום העיקרון המארגן הוא מגזרי, והציבור מצפה שהממשלה תפעל עבור כולם, לא רק למי שבחר בה".
המאבק המפולג הזה הוא לצערנו בסיסנו. איך מתגברים על זה?
“השיטה היום מחזקת קונפליקט ופרובוקציה, כי זה מה שבולט. אנחנו מנסים ליצור 'דמיון פוליטי' חדש. אפשר לדמיין אפשרויות אחרות, פתרונות חדשים. המחקר שלנו מראה שיש שליש ממצביעי הקואליציה וחלק מהאופוזיציה שמוכנים להסכים על עקרונות משותפים: חינוך, תקציב, גיוס, סוגיות ביטחוניות".
כלומר יש בסיס הסכמה משמעותי.
“כן. כל עוד השיח מתנהל לפי גושים, כמעט לא משנה מי בכנסת. צריך לצאת מהפרדיגמה הזו וליצור מערכת תמריצים חדשה שתדחוף לשינוי. הכוח עובר מהמרכז אל הקצוות - וזו מגפה עולמית, לא רק בישראל. הפופוליזם והגושים הם חלק מהבעיה. החברה הישראלית רגישה לכך כי היא חברה עם הרבה ‘מחלות רקע', וזו הפגיעה חמורה יותר כאן. את מרגישה את הפחד הזה כשציבור מסוים מתייאש, או כשציבור אחד ‘מנצח' את השני, וזה מה שהרגשתי, תחושת דחיפות גדולה כבר אז. כמובן במבט לאחור היה עוד הרבה לעשות - לבנות את הבייס, הארגונים, לבסס תשתיות, וזה אכן מה שעשינו".
פרידמן מזכירה את ההיסטוריה של תשתיות רעיוניות בישראל. “פוליטית, זה לא נוצר בחלל ריק. כבר בשנות ה-80 וה-90 השמאל הפיץ את עולם זכויות האזרח האמריקאי - רעיונות, תרגומים, תשתיות. מאוחר יותר חקיקת ‘חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו' נשענה על תשתיות כאלה. בשנות האלפיים ארגונים כמו ‘קהלת' ו'תקווה' עשו דבר דומה מצד ימין: הם תרגמו רעיונות של הימין האמריקאי והביאו אותם לישראל. זה היה עולם חדש, שלא היה מוכר לי כציונית. שמרנות, כלכלה חופשית והקשר בין כלכלה לחברה - כל אלה הפכו לתשתית רעיונית".
לפי פרידמן, המרכז בישראל לא יצר תשתיות כאלה מעולם. “כשהגעתי לכנסת כחלק מהמפלגה המרכזית היא לא ישבה על כלום. לא על תשתיות, לא על בסיס רעיוני. לכן יצאתי לפעול מחוץ למערכת הפוליטית, כדי להקים אג'נדה ולבנות מרחב פוליטי משמעותי".
ואיך עושים את זה?
“כאמור, יצרנו רשת מגוונת של אנשים מהייטק, עסקים, ממשלה וחינוך, במטרה לבנות מרחב פוליטי מקצועי ומגוון. המטרה הייתה לבנות משהו שישפיע על המרכז הפוליטי בישראל, ושניתן יהיה לפעול דרכו גם מחוץ למערכת הפוליטית הקונבנציונלית".
איך זה מתקשר ליוזמת המאה?
“כשהקמנו אותה ראינו את המשבר כהזדמנות לבנות עמוד שדרה יהודי-דמוקרטי בחברה הישראלית, מקום שבו אפשר לראות את החברה כולה, וקצוות שמתקיימים בתוך מסגרת נורמלית. זו הייתה העבודה שלי לאורך התקופה הזו. עבודה קשה, אבל שתי המפלגות בישראל עוסקות בהתנחלויות וגם בשיחות על הסכמי שלום. זה לא היה פשוט או ברור, ולא היו פתרונות קסם".
פרידמן מסבירה שיש תמיכה ציבורית ברעיון, אך חשוב להבהיר את הממד הפוליטי שלו: “מצד אחד יש תמיכה. מצד שני כששואלים אם זה הופך לאג'נדה פוליטית, אז לא בהכרח. זה מתחיל בתור אג'נדה חינוכית מבוססת על הסברה והסברה ציבורית, ולא אג'נדה פוליטית מובהקת".
היא מדגישה את חשיבות הממלכתיות. “פעם זה היה החוזה בין המדינה לאזרח: המדינה מחויבת לתת שירות וזכויות לכל האזרחים, בלי קשר להשתייכות מגזרית, והאזרח מחויב לשים את טובת המדינה לפני טובת המגזר. ככל שאתה יותר מנותק או מתבדל אתה מקבל פחות תקציבים לחינוך, פחות שירותים, פחות אפשרויות, וזה קובע את עתיד הקהילה שלך".
מאז הנאום שלך הרבה השתנה. יש שיאמרו שהקיטוב אף הלך והחמיר. מעטים סבורים שיש סיכוי או מקום לאיחוי, בוודאי עם ההנהגה הנוכחית.
“אני משוכנעת שהשינוי אפשרי, למרות הכאב, החרדות וחוסר הוודאות. אפשר ליצור שינוי, במיוחד אחרי האירועים של 7 באוקטובר. וכן, למרות הכל אנחנו חייבים להמשיך בניסוי שעשינו בשנים האחרונות - להפוך את ההנחות לתוכניות אופרטיביות שניתנות למימוש בגיוס תקציב, בחינוך ובנושאים ציבוריים. אני מאמינה שאפשר וצריך להקים קואליציה שמחויבת להיות יהודית, דמוקרטית, ליברלית וממלכתית. לא משנה המפלגה, העיקר שהעקרונות הבסיסיים נשמרים. זו ברית ציונית אמיתית, שמתחילה בחינוך ובהסברה ציבורית - ולא במאבק פוליטי פרסונלי".