אתמול (שלישי) בערב עם כניסת היום המקודש, יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה החל מכשיר הטלפון שלי לצפצף. מהר מאוד הבנתי כי היקף ההודעות הגדול הוא מהחברים מהפלוגה. כאיש אחד מרבית החברים משתפים את אשר על ליבם.
אנחנו פלוגת רפואה שהשתתפה בלחימה בלבנון במהלך "חרבות ברזל". קפצנו ב-7 באוקטובר ואחר כך במהלך התמרון לתוך לבנון ב"חיצי הצפון". הפלוגה הייתה הכח הרפואי של אוגדה 36. הרבה אתגרים היו לצוותים של הפלוגה. מאתיים פצועים בדרגות שונות טופלו על ידי הצוותים שלנו. היו מקרים תחת אש של חיזבאללה, בתנאי שטח קשים, היו פצועים עם פציעות מורכבות וכן לצער כולנו גם נאלצנו להתמודד עם הקשה ביותר. 14 גיבורים שלא הצלחנו להציל. שלא הצלחנו להשיב לאימהות ולאבות.
כל אחד בפלוגה הוא איש קשוח: הרופאים, הפראמדיקים, החובשים הקרבים, הנהגים, הלוחמים, המפקדים. כולנו אנשי מילואים עברנו דבר או שניים, מכירים את שדה הקרב, חלקנו גם השתתף במלחמת לבנון השנייה או במבצעים שבאו אחרי בעזה ובאיו"ש. אבל מעבר לקשיחות ולחספוס מתברר כי כל אחת ואחד מאנשי הפלוגה המופלאה הם אנשים עם הלב הכי רגיש. כל אחד מהם נקשר לזיכרון הכאב של הרגע בו הוא נכשל להציל את הפצוע.
אתמול בערב באופן ספונטני בקבוצת הווצאפ הפלוגתית החבר׳ה החלו לשתף ביוזמה הספונטנית. אחד, אחד נכנסו לאתר יזכור. כל אחד הדליק נר זיכרון לחלל שטיפלנו בו בשניות האחרונות לחייו. היו שכתבו בדפי הזיכרון. היו כאלה שפשוט הציפו את הכאב שמלווה את כולנו בכל יום בשנה האחרונה.
מסתבר שכל אחד מאנשי הפלוגה זוכר וחי את האירועים. הם הולכים איתנו ביום ובלילה בשינה. זוכרים את הנופלים מסיירת גולני, מהנדסה הקרבית, מהשריון. אתמול בערב היום הקדוש הפלוגה התאחדה בכאב ובזיכרון של 14 הנופלים שלא הצלחנו להשיב משדות הקרב.
