שכונת הר נוף הוקמה בירושלים של שנות ה־80 לזוגות צעירים ואוכלוסייה מעורבת: חילונים, דתיים וחרדים. שנים ספורות לאחר אכלוסה היה ברור מי הבוסים: בשנת 1989 פרצו עימותים סביב סגירת רחובות בשבת, ומאז השכונה התחרדה, ואפשר למצוא בה נגיעות של דתיים לאומיים.
בגדול, הר נוף הפכה למוקד של מפלגת ש"ס. ראשון, כמדומני, היה הרב עובדיה יוסף ז"ל. אך טבעי היה שאריה דרעי ימצא את דרכו בעקבותיו, וכך גם אחיו יהודה דרעי. את טביעות האצבעות של דרעי אפשר למצוא ברחבי השכונה, אם כי הדבר נכון להערכתי בכל מקום שבו הוא חולף. הוא כמו המלך מידאס, רק הפוך.
בזמן האחרון עלתה שכונת הר נוף לכותרות בידיעות חדשותיות: האחת בעקבות מעצרם של שני בחורי ישיבה מהשכונה שתיעדו את עצמם צוהלים בזמן שהם מתעללים בחתול לשם שעשוע. השנייה, של הכתבת אבישג זוהר, עסקה בנהירה הצפויה להוצאת רישיונות נשק בהר נוף, בגבעת שאול ובבית שמש, בעקבות הכרזת המשרד לביטחון לאומי על האזורים כ"זכאי נשק". גם מי שלא שירת בצבא יכול לקבל רישיון מגיל 27. מי שכן שירת בצבא, מגיל 21.
הפרופיל של השכונה מרמז על המספר הצפוי של מקבלי הנשק בגיל 27. אל שתי הידיעות הללו הצטרף מפגש אישי שלי בעמדת שטיפת מכוניות בכניסה לשכונה, ביום חם של 40 מעלות. ומכיוון שזהו טור אישי, אפשר לספר שהתנהגות אדנותית ומשפילה כזו של הלקוחות המקומיים כלפי העובדים במקום מזמן לא פגשתי, אם בכלל. מבייש אותי לצטט את מה ששמעתי ולפרט מה ראיתי.
עכשיו יקומו מי שיאשימו אותי בשנאת חרדים. אנא הימנעו מכך. זה דל ודחוק כמו תירוץ האנטישמיות שנשלף אוטומטית בכל פעם שחבורה של ישראלים מתנהגת באופן שמבזה את כולנו בחו"ל וחוטפת על הראש בתגובה להתנהגותה. סליחה, אבל לפעמים זו לא אנטישמיות אלא סלידה מגועל נפש - ומותר.
אפשר להסתכל על סיפור הר נוף כעל מקרה בוחן בכל מה שנוגע לסולמות ערכים. בבית המדרש הקטן שלי, שנמצא בקו אווירי קרוב מאוד להר נוף, כל שיעור הוא מידה, וכל מידה היא פרק בחיים: על כוח, חמלה וכבוד. זו הזמנה להצטרף אליו.
שיעור מספר 1: על חלוקת נשק
מה כבר יש לומר על מסירת נשק או כלי משחית לאדם שאין עליו פיקוח או שבריאות שיקול דעתו אינה מוכחת? אני מתלבטת בין "לפני עיוור לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד), ל"ולא תשים דמים בביתך" (דברים כב, ח), שאותו פירשו הרמב"ם ושולחן ערוך כציווי להסיר כל סכנה, גם אם לא נגרם נזק בפועל. אם אני מבינה נכון, האיסור הזה כולל כל מצב וכל מקום שבהם אדם מעמיד אחרים בסכנה. חוץ מזה הניסיון מלמד שכסף ונשק הם שני כלי המשחית הכי מסוכנים שאפשר להפקיד בידי אנשים שיש להם הרבה זמן פנוי.
שיעור מספר 2: על היחס החומל והכבוד לבעלי חיים
"מעשה בעגל שהיו מוליכין אותו לשחיטה, הלך ותחב ראשו בכנפיו של רבי וגעה. אמר לו: לֵךְ, לכך נוצרְתָּ. אמרו: הואיל ואינו מרחם, יבואו עליו ייסורין". במשך שנים רבות רבי אכן סבל ייסורים קשים. רבי הוא רבי יהודה הנשיא. ההמשך: "יום אחד הייתה שפחת ביתו מטאטאה את הבית, והבריחה גורי חולדה. אמר לה רבי: הניחי להם, שנאמר 'ורחמיו על כל מעשיו'. אמרו בשמים: הואיל וריחם - נרחם עליו" (תלמוד בבלי, בבא מציעא). בקצרה: עגל רך ניסה להימלט משחיטה ונצמד לרבי יהודה הנשיא בניסיון להיחלץ מגזר הדין. רבי יהודה ענה לו שאין לו ברירה, כי "לכך נוצרת". עונשו היה כבד: נשלחו עליו ייסורי הגוף משום שלא הפגין חמלה. רק אחרי שנים, כשגילה רחמים על ולדות של חולדה, נגאל.
שיעור מספר 3: על הכבוד שמרוויח מי שעובד למחייתו
מה יש לומר על ביזוי של עובדים שעמלים למחייתם? התורה עצמה מתארת את העובד כ"נושא את נפשו עליו", וחז"ל רואים פגיעה בכבודו כאחת העבירות הקשות ביותר, חמורה אפילו משפיכות דמים. "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמיים" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות). כלומר: מי שמספק לעצמו את צרכיו בכבוד וביושר באמצעות עבודה ויגיע כפיים, נהנה הרבה יותר ממי שהוא רק ירא שמיים, אך אינו עושה מאמץ לפרנס את עצמו.
יש דבר יפה נוסף שמופיע כמה וכמה פעמים בתלמוד הבבלי בשם רבי עקיבא: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". כלומר, עדיף לאכול בשבת אוכל פשוט כמו ביום חול מאשר להזדקק לעזרת אחרים. ורק מי שעובד למחייתו ומזיע, יכול להתייחס בכבוד לעבודתם של אחרים. כאן הגיעה מכסת המילים במדורי לקיצה וחבל, כי אפילו לא התחלתי לגעת במסכת אבות עם "אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר - שאין לך אדם שאין לו שעה". שבת שלום