קשה לי להבין את המשפטנים וכתבי המשפט המפזרים תחזיות נוטפות שכנוע עצמי כי בג"ץ יבטל את החלטת הממשלה לפטר את היועצת המשפטית לממשלה. אחת משלוש: או שהם משקרים לעצמם בלהט טינתם המעוורת לממשלה; או שהם משקרים לציבור מתוך רצון להעניק עוד פרק זמן של אשליה מתוקה לקהל שלהם, ובמקביל עוגמת נפש דאוגה לחפצים ביקרה של הממשלה; או שהם בזים לשופטי בית המשפט העליון עד כדי כך, שהם יוצאים מנקודת הנחה שהשופטים ילכו שולל אחר ניסיונותיהם המגושמים, הפסבדו־משפטיים, להטביע את האמת המשפטית הברורה בים של מלל פסקני אך לא רלוונטי.
אולי הם מקווים שסלילת מתווה שגוי, אך כזה שנשמע הגיוני באוזני הדיוטות, יפתה את השופטים לאמץ אותו במקום לאמץ את האמת המשפטית הברורה והחד־משמעית. העיתונאים הללו בונים על הרצון שהם מייחסים לשופטים לרַצות את מקהלת האוהדים הידידותיים, התומכת בהם בכל ימות השנה, מריעה להם, מרעיפה עליהם שבחים ומפנקת אותם מעל דפי "הארץ". אולי הם אפילו יוצאים מהנחה שהשופטים חוששים שכל הטוב המורעף עליהם ימשיך להיות מורעף, כל עוד הם מתמידים בפסיקות נגד הממשלה ללא סטיות וללא יוצא מן הכלל.
רבים בציבור אינם מבינים לעומק עד כמה ההלכה המשפטית המאפשרת לפטר את היועצת בנסיבות שנוצרו היא חד־משמעית. אי־ההבנה הזו של הציבור לא נולדה באופן ספונטני. היא תולדה של מאמץ רב־מקלדתי מתואם המייצר אותה. בעייתם של מתאמי המאמץ ומקדמיו היא שבניגוד לניירות שסובלים הכל – ניסיונות מגושמים לטשטוש האמת המשפטית אמורים לקרוס מול שאלות נוקבות של שופטים בדיון בבית המשפט.
על פי כל קנה מידה, היועצת חצתה את סף הלעומתיות הסבירה מול הממשלה. לא צריך להיות משפטן דגול כדי לקבוע שקיום התנאי לעילת ההדחה, שהוגדר על ידי ועדת שמגר "אם קיימים חילוקי דעות מהותיים וממושכים בין הממשלה ובין היועץ המשפטי לממשלה המונעים שיתוף פעולה יעיל" - אינו שנוי במחלוקת של ממש. כך שבדיון בבג"ץ יובהר המצב המשפטי מיד בראשיתו. שהרי בניגוד לרושם שאולי נוצר בציבור, השאלה שמונחת בפני בג"ץ איננה מי צודק בעניין זה או אחר, הממשלה או היועצת, אלא אם הממשלה והיועצת המשפטית יכולים לעבוד ביחד.
נכון, בג"ץ או חלק משופטיו יכולים לברוח לפרוצדורה, ובהתעלם מהתמונה הברורה העולה מכתבי הטענות של הצדדים בעניין יחסי העבודה ביניהם, להורות לממשלה לכנס את ועדת גרוניס כדי לקבל את המלצתה. אלא שהדרך הזו, אף שציבורית הקרקע לקליטתה הוכשרה על ידי התקשורת, אינה חפה מבעייתיות משפטית.
הממשלה לא פעלה בניגוד לדין. הפה שהקים את ועדת גרוניס הוא החלטת הממשלה, ולכן הוא גם הפה שהיה רשאי להמיר אותה בוועדת השר עמיחי שיקלי. בייחוד כשניתן להניח שוועדת גרוניס בכל הרכב לא הייתה קובעת שחילוקי הדעות בין הממשלה ליועצת אינם מהותיים, אינם ממושכים ואינם מונעים שיתוף פעולה יעיל. ולכן יש יסוד להנחה שבג"ץ יוותר על הסיבוב המיותר הזה ויאשר את המובן מאליו לפי אמת המידה שקבעה ועדת שמגר.
הכרעה כזו תייתר התייחסות של בג"ץ לעילות נוספות לפיטורי היועצת שהעלה שר המשפטים יריב לוין. אך לאחת מהן חשוב להתייחס. זו עילה המוכרת לשופטי בג"ץ מביתם. שם שברה היועצת את כל הכלים ובייחוד את הכללים. שם פרצה כל גבול אפשרי. מדובר, כמובן, בהתנהלותה הלעומתית בזירת ייצוג הממשלה בבג"צים.
בנורמות שנקבעו בתקופת שלטון מפא"י סדר הדברים היה ברור: יועץ משפטי הוא זרוע של השלטון. ראשי ממשלה ושרים התייחסו לייעוץ המשפטי כאל הכתובת לבחינת היתכנותו החוקית של מהלך שתכננו, אך גם ציפו מהיועץ לפלס להם דרכים לקידום מדיניותם במסגרת החוק. שהרי יועץ ראוי לשמו אינו אמור רק לדקלם את איסורי החוק, אלא להפגין יצירתיות לקידום מדיניות הממשלה. כשמוגשת עתירה נגד הממשלה או משרד ממשרדיה - המאתגרת את חוקיותם של פעולה, החלטה או מינוי - היועץ המשפטי אמור להגן על עמדתה. אלא אם כן לדעתו היא אינה ניתנת להגנה.
עד להפצעת גלי בהרב מיארה היה מדובר בתופעה נדירה. במקרה כזה, אם השר היה עומד על דעתו, היועץ או נציגו היו משמיעים את עמדת המשרד בבית המשפט, ולצידה, ברשות השר, את עמדתו המסתייגת של היועץ. אבל לא היה עולה על דעת היועץ לקבוע עמדה הפוכה לעמדת השר ולדרוש להציגה בבית המשפט כמו הייתה עמדת השר או המשרד.
ד"ר ג'קיל וגברת הייד
מאז מהפך 1977 חלה שחיקה מואצת במעמד הממשלה מול "יועציה". זאת מלבד החלונות הקצרים שבהם כיהנו ממשלות העבודה. בתקופות אלו היה הסדר התקין בין נבחרים לממונים מושב על מכונו.
כך בין ראש הממשלה שמעון פרס ליועץ יצחק זמיר, כאשר האחרון סירב לתת יד להחלטת פרס להרגיע את מחול השדים הפנימי המסוכן סביב פרשת קו 300 והתעקש להוסיף שמן למדורה כדי שהדין ייקוב את הביטחון. פרס הראה לו את הדלת בפרפראזה מעשית על דברי שותפו יצחק רבין - "בלי בג"ץ ובלי היועמ"ש". זמיר ארז את מטלטליו בלי לרוץ לתקשורת ובלי להיאחז בקרנות המזבח כפי שעושה ממשיכת דרכו. בעצם, לא כל כך ממשיכת דרכו. זמיר, כמו גם חברו אהרן ברק, התייצבו נגד הממשלה דאז בענייני טוהר המידות והמנהל התקין חרף קרבתם הרעיונית אליה.
לעומתם, ליועצת הנוכחית יש לא רק שני כובעים – יועצת משפטית וראש התביעה הכללית. כמו לאל הרומאי יאנוס, גם לה שתי פנים, שמייצגות עבר ועתיד. הראשונות בעבר, בממשלת השינוי: פנים של מאפשרת סדרתית, שאיש לא מצפה שבעתיד הקרוב, בממשלה הלאומית, תהפוך להיות דובונית לא־לא. בפן של המאפשרת האולטימטיבית, בהרב מיארה לא מנעה מינוי רמטכ"ל ערב בחירות. להפך, היא אצה־רצה לתקוע רמטכ"ל בגרונה של הממשלה הבאה. באותה העת היא גם אפשרה, בניגוד לחוק, מסירת שטחי מולדת ללבנון (הסכם המים הכלכליים בים התיכון) ללא אישור הכנסת.
שיא השיאים היה כשהתעקשה למנות את מני מזוז לראש הוועדה לאישור מינויים בכירים לשמונה שנים על פי החלטת ממשלת מעבר. כשבג"ץ ביטל את המינוי בהחלטה פה אחד, בהרכב מורחב, והציע כפשרה למנות לתפקיד את מזוז באופן זמני רק כדי לאפשר את מינוי הרמטכ"ל, דחתה בהרב מיארה את הפשרה שהציע בג"ץ מבלי שטרחה אפילו להתייעץ עם יאיר לפיד. איש לא שיער שתגלה את הפנים השניות שלה, פני העתיד, בעתיד הקרוב כל כך, שד"ר ג'קיל החביבה והמתמסרת לצורכי הממשלה שאותה היא משרתת, תהפוך לגברת הייד נוקשה, שבעניינים העקרוניים החשובים לממשלה, העניינים שלמענם בחר בה הציבור שלה – תעשה הכל כדי להפריע ולהכשיל.
עד ליועצת הנוכחית, במקרים הנדירים שבהם סירב יועץ להגן על עמדת ממשלה, זה היה תמיד בנימוק של חוסר יכולת להגן על עמדת הממשלה מבחינה משפטית. אצל היועצים הקודמים, המבחן לא היה אם אני מסכים או מתנגד לעמדת הממשלה, אלא אם אני כפרקליט מאמין שניתן להגן עליה בבית המשפט.
רק אם ההערכה הייתה שאין לעמדת הממשלה בסיס, הרשה לעצמו היועץ שלא להגן עליה ולאפשר לה לחפש עו"ד שמאמין בקייס. בהרב מיארה לא רק שיצאה נגד הממשלה, אלא הפגינה להיטות לבטא עמדה נוגדת לממשלה לצד העותרות הסדרתיות, ולעיתים ניסתה למנוע מהשר גישה להשמעת עמדתו בבית המשפט.
טבעי שיועץ נכשל בבג"ץ כשהוא מייצג את המדינה נאמנה בעניין שנוי במחלוקת. אבל בהרב מיארה יצאה נגד הממשלה הנבחרת כדי לשדר לבית המשפט שעמדת הממשלה מופרכת מיסודה. במקרה כזה קביעה הפוכה של השופטים היא אירוע חריג ובלתי מתקבל על הדעת, המחייב הסקת מסקנות. ליועצת זה קרה יותר מפעם אחת.
בשני דיונים עקרוניים קיבל אומנם בג"ץ את עמדתה הנוגדת לממשלה, אבל זה היה ברוב זעום של קול אחד, כששבעה מ־15 שופטים, שהיום הם הרוב, פוסקים שעמדת הממשלה, שהיועצת מצאה לנכון לתקוף אותה - היא לא רק סבירה אלא גם נכונה. בכל מדינה מתוקנת היא הייתה מתפטרת כבר אז.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]