יש רגע מוזר שחוזר על עצמו בשיח הציבורי שלנו, והוא קורה דווקא סביב דמות אחת: בנימין נתניהו. אם נכתב טקסט ביקורתי, גם אם הוא ענייני לחלוטין, על החלטה שלו או על מדיניות שהוא מוביל, מגיעות תגובות מתומכיו שכמעט אף פעם לא מתמודדות עם מה שנכתב. במקום זה, הן רותחות מזעם: "כפויי טובה", "אחרי כל מה שביבי עשה בשבילכם", "תראו שהוא ייבחר שוב, על אפכם ועל חמתכם".
משהו מוזר קורה כאן. זה לא ויכוח פוליטי. זה משהו אחר. הכעס הוא לא על תוכן הביקורת על נתניהו - הוא על עצם הביקורת. כאילו העלבת את אבא שלהם. או לפחות בן משפחה מאוד קרוב.
ואני רוצה להגיד מלכתחילה: זה לא פוסט פוליטי. זו תצפית על תופעה פסיכולוגית מרתקת שקורית דווקא מצד אחד של המפה הפוליטית - דווקא אצל מי שמגדירים עצמם "ביביסטים". לא אצל כל הימין, לא אצל תומכי מפלגות ימין אחרות, אפילו לא אצל כל תומכי הליכוד. דווקא אצל אלה שהזהות הפוליטית שלהם היא "ביביסט". והשאלה היא: למה?
תכתבו ביקורת על נפתלי בנט, על בצלאל סמוטריץ', או על שרים אחרים בממשלת נתניהו, אפילו על אביגדור ליברמן - תקבלו תגובות פוליטיות, ויכוחים, חילוקי דעות, אפילו כעסים. אבל זה יהיה ויכוח על מדיניות, על החלטות, על ערכים.
עם נתניהו זה שונה לחלוטין. התגובות של הביביסטים הן רגשיות בצורה שונה מהותית. "אחרי כל מה שהוא עשה בשבילכם" - כאילו יש חוב אישי. "תראו שביבי ייבחר על אפכם" - כאילו זו נקמת דם משפחתית. "לא נעזוב את ביבי דווקא עכשיו" - כאילו הוא קרוב משפחה במשבר. יש שם לתופעה הזו. זה נקרא קשר כריזמטי, אבל לא בצורה הרומנטית שבה אנחנו חושבים על כריזמה. זה משהו הרבה יותר עמוק, ובמובנים מסוימים - הרבה יותר מטריד. וזה קורה דווקא עם נתניהו בצורה שלא קורית ולא קרתה עם שום מנהיג פוליטי אחר בישראל כיום.
נתניהו הבין משהו מאוד עמוק על קבוצות מסוימות באוכלוסייה - עולים חדשים, תושבי הפריפריה, חלקים מהציבור הדתי. הוא זיהה את תחושת הקיפוח שלהם. נתניהו לא ניסה לתקן את תחושת הקיפוח. הוא עשה משהו חכם הרבה יותר מבחינה פסיכולוגית - הוא לקח את תחושת הקיפוח והפך אותה לזהות משותפת. "גם אותי מקפחים", הוא אמר. "גם אותי האשכנזים, האליטות, השמאל, התקשורת, לא מכבדים. אנחנו ביחד בזה".
"גם אותי רודפים"
מנהיגות כריזמטית יוצרת קשר סימביוטי בין אדם שזקוק מאוד-מאוד למחיאות כפיים ולחיזוקים מתמידים, לבין קהל המבקש לו גיבור שאפשר ליחס לו כל מיני תכונות מיתולוגיות. אבל עם נתניהו זה עוד יותר ספציפי: הוא לא רק גיבור - הוא הפך להיות אבא. אם ננתח את השפה שהביביסטים משתמשים בה כשהם מדברים על נתניהו - "ביבי נלחם בשבילנו", "רק ביבי מבין אותנו", "לא נעזוב את נתניהו דווקא עכשיו", "אחרי כל מה שביבי עשה בשבילכם" - זו לא שפה של תמיכה פוליטית, זו שפה של קשר אינטימי, של משפחה, של אהבה אבהית.
המחקר הפסיכואנליטי על נתניהו מסביר משהו מרתק: הביביסטים לא רק אוהבים אותו או מסכימים עם המדיניות שלו. הם הפכו את נתניהו למה פרויד כינה "אידיאל האני" - הדמות האידיאלית שאנחנו שואפים להיות. נתניהו הפך לחלק מהזהות העצמית שלהם. וכשנתניהו הוא חלק מהזהות שלך, מה שקורה לו קורה לך. מתקפה על ביבי היא מתקפה עליך. ביקורת על החלטותיו של נתניהו היא ביקורת על השיפוט שלך. ההגנה על נתניהו היא הגנה עצמית, ממש פיזית.
זה מסביר למה כל כך הרבה ביביסטים אומרים דברים כמו "אם ביבי נופל, המדינה נופלת" או "בלי נתניהו אין מדינה". זו לא הערכה מדינית רציונלית - זו תחושה פסיכולוגית של התמוטטות עצמית. אם נתניהו נכשל, הם נכשלים. אם נתניהו נרדף, הם נרדפים.
וכאן נתניהו עשה משהו גאוני פסיכולוגית. הוא הבין שאי אפשר להישאר בשלטון רק מתוך אהבה. אהבה דועכת. אהבה דורשת הישגים מתמידים. אבל רדיפה משותפת? רדיפה יוצרת קשר שאי אפשר לנתק. המנגנון שנתניהו יצר פשוט אך מבריק: כל ביקורת עליו הופכת להוכחה לרדיפה. לא משנה מה תוכן הביקורת - העובדה שהיא קיימת כשלעצמה מוכיחה שיש קנוניה נגד ביבי. המשטרה, הפרקליטות, התקשורת, בית המשפט, השמאל, האליטות, הדיפ סטייט - כולם, לפי נתניהו, חלק מהקנוניה נגדו.
"רואים?", הוא אומר לביביסטים כל פעם מחדש. "אמרתי לכם שהם נגדי. אמרתי לכם שהם רודפים אותי". ואז קורה משהו פסיכולוגי עמוק: הביביסטים לא רק תומכים בנתניהו - הם מזדהים איתו כקורבן. "גם אותנו רודפים", הם מרגישים. "גם אותנו לא מכבדים. גם בנו האליטות מזלזלות".
זה יוצר אצלם תחושה של "רדיפה משותפת" - תחושה של "אנחנו וביבי נגד כל העולם". וככל שנתניהו מותקף יותר - הקשר הזה מתחזק. כי מי עוזב אבא כשהוא נרדף? מי בוגד בביבי דווקא כשכולם נגדו? אז דווקא עכשיו - דווקא כשהמשטרה חוקרת אותו, דווקא כשהתביעה מעמידה אותו לדין, דווקא כשבית המשפט שופט אותו - אסור לעזוב את נתניהו. זה יהיה בגידה. לא רק בו, אלא בעצמך.
למה לא בגין ושרון
השאלה המעניינת היא: למה התופעה הפסיכולוגית הזו קורית דווקא עם נתניהו? למה לא עם מנחם בגין, למה לא עם אריאל שרון, למה לא עם אף מנהיג ימין אחר בהיסטוריה של ישראל? התשובה, לפי המחקרים, היא שנתניהו שילב כמה דברים יחד בצורה ייחודית: ראשית, הוא זיהה בדיוק את הקהל שהכי זקוק לדמות אב - אלה שחווים תחושת קיפוח עמוקה שאף ממשלה לא טיפלה בה באמת. לא מספיק שהם הצביעו ימין - הם רצו מישהו שמבין שכואב להם.
שנית, נתניהו בנה נרטיב של רדיפה משותפת בצורה הרבה יותר עקבית ואינטנסיבית ממה שמנהיגים אחרים עשו. "גם אותי מקפחים, בדיוק כמוכם. גם אותי רודפים, בדיוק כמוכם". בגין דיבר על עוול היסטורי, אבל לא יצר את הקשר הזה של רדיפה אישית משותפת בזמן אמת.
שלישית, והכי חשוב - נתניהו לא חדל לעולם לטפח את הקשר הזה. כל נאום שלו, כל הופעה, כל פוסט ברשתות החברתיות, כל ריאיון - מחזקים את התחושה של "אנחנו וביבי ביחד נגד כולם". זו עבודה פסיכולוגית יומיומית, שיטתית, שלא פוסקת.
מנהיגים אחרים לא עשו את זה בצורה כל כך ממוקדת. בגין דיבר אל העם, אבל לא יצר את הקשר הזה של אבא-ילד באופן כה אינטנסיבי. שרון היה מנהיג חזק, אבל לא בנה את הנרטיב של הרדיפה המשותפת באותה שיטתיות. נתניהו עשה את שניהם, ועוד משהו: הוא הפך את עצמו לקורבן נצחי שנלחם בשביל תומכיו.
יש משהו מרגש בנאמנות הזו של הביביסטים לנתניהו, נכון? יש משהו יפה בקבוצה של אנשים שעומדים איתנים מאחורי המנהיג שלהם, שלא נכנעים ללחץ חברתי, שלא משנים דעה בגלל מה שהתקשורת כותבת על ביבי. אבל יש גם משהו מפחיד כשמסתכלים על זה מזווית פסיכולוגית. כי כשהקשר הרגשי עם נתניהו כל כך עמוק, האובייקטיביות נעלמת.
לא ניתן יותר להפריד בין נתניהו האדם לבין המדיניות שלו, בין הנאמנות האישית לו לבין השיפוט של מעשיו. כשביבי עושה טעות - זו לא טעות אלא קנוניה נגדו. כשנתניהו מואשם בשחיתות - זו לא אפשרות שצריך לבדוק אלא רדיפה שצריך להילחם נגדה.
הדבר הכי חשוב להבין: הביביסטים האלה הם לא אנשים משוגעים. הם לא טיפשים. הם לא חסרי השכלה או מידע. רבים מהם חכמים, משכילים, בעלי עמדות מפותחות בנושאים אחרים. זו פסיכולוגיה אנושית בסיסית. הצורך לשייכות, הצורך להרגיש מובנים, הצורך באבא חזק כשהעולם מפחיד - אלה צרכים לגיטימיים שכולנו נושאים.
נתניהו פשוט יודע איך למלא אותם טוב יותר מכל מנהיג ישראלי אחר. הוא עשה מזה מדע. הבעיה היא לא בצורך עצמו. הבעיה היא במחיר שמשלמים כדי שהצורך הזה יתמלא, כשקבוצה שלמה של אנשים מוכנה לוותר על שיפוט עצמאי, על יכולת לבקר את נתניהו, על האפשרות לראות כישלונות שלו - בשביל התחושה הזו של שייכות ונאמנות לביבי שלהם.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה