זהו מאבק להבטחת קיומם של ציווי, ערך וחובה קדמוניים, הכי יסודיים, בסיסיים וחיונייים ביהדות. לימוד תורה. בתום רשימה לא קצרה של מצוות וציוויים ש"אדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו בעולם הבא", נחתמת הרשימה באמרה "ותלמוד תורה כנגד כולם".
המאבק הזה לשחרור תלמידי ישיבות משירות צבאי במטרה שיוכלו ללמוד תורה, ששיאו בקיומה של מה שמוגדר "עצרת המיליון", יצר והניב עד כה פילוג, שסע, גילויי שנאה והסתה בחברה בישראל. בין מי שנמנים עם החרדים הנאבקים לבין החילוניים, בין מי שמנהלים את מאבק לבין מי שמתבוננים בו בכעס וזעם לא לגמרי עצורים.
משהו לא בסדר. וזה "משהו" הרבה יותר מקצת וממעט מן המעט. זה משהו קשה, חמור, רציני. מטרה כל כך נעלה כמו הבטחת קיומם של ציווי, ערך וחובה של לימוד תורה הייתה צריכה מעצם טבעה ליצור ולהניב אחדות, הבנה, קרבה בחברה. מצבים שלימוד תורה יוצר, מפיץ ומזין.
לא זאת בלבד שזה לא קרה ולא קורה - המאבק קרע את החברה בישראל. "עצרת המיליון" הייתה ותיזכר כמפגן של נתק, ריחוק, התבדלות, הפרדה בין החרדים לחילונים בישראל. זה היה אירוע שקבע, אישר וחיזק מציאות של שני עמים, מובדלים, נפרדים ומורחקים החיים בישראל. בדיוק מטרה, מצב ומציאות שמנוגדים וסותרים באופן טוטלי ערך, ציווי ומטרה נעלה כלימוד תורה.
משהו לא בסדר מצידם של מי שנמנים, מזוהים וידועים כמנהיגי הציבור החרדי, מי שמתהדרים ובצדק בתואר גדולי תורה, מנהיגי הציבור הליטאי. הם משכמם ומעלה, חיים בצניעות, מנהלים אורח חיים למופת. דבר אחד הם לא - הם לא מנהיגים.
הגאון הרב דב לנדו, עמיתו הרב משה הלל הירש, המוכרים כמנהיגי הציבור החרדי-ליטאי, השפעתם מוגבלת להיכלי הישיבות הליטאיות. אין להם קשר לציבור הנרחב, כולל החסידי ובוודאי שלא לדתי. בחצרות החסידיות שני גדולי התורה הליטאים הם נושא ללעג. זה לא פוגע מסמכותם ליזום ולנהל את המאבק נגד גיוס בני ישיבות לצבא, כולל עצרת המונים. זה כן ממעיט, מחליש, מגביל ואולי אפילו מערער את עליונות, מרכזיות, יתרון עתיק היומין של ערך וציווי לימוד תורה.
"עצרת המיליון" היא אירוע מרשים, במיוחד ובוודאי במספר והיקף משתתפיה. היא אירוע שלא תרם מאומה, כלום, אפס להאדרת, העצמת, התעלות ערך וציווי לימוד תורה. גם לא לגידול כמותי של מספר לומדי תורה. חמור יותר, אירוע עם פוטנציאל של שנאת חינם.
הבעיה היא שלימוד תורה הפך בישראל גורם, סיבה, מניע פעיל בפוליטיקה. אין דבר בעולם מנוגד, סותר, מפריך ללימוד תורה מפוליטיקה. בהתפתחות זאת אשמים ואחראים הפוליטיקאים החרדיים, ראשי וחברי סיעות יהדות התורה וש"ס. הם שהפכו את הערך הקדוש של לימוד תורה למקח וממכר קואליציוני – חטא שלא יסולח.
הפעילות הפוליטית שלהם הביאה והציבה לטיפול ועיסוק בערך כמו לימוד תורה את האדם האחרון בעולם שראוי, רשאי וזכאי לעסוק ולטפל בנושא כמו לימוד תורה - את בועז ביסמוט. מי שלא ראה דף גמרא בימיו, לא שמע שיעור בגמרא ולא יודע איך נראה היכל של ישיבה, הוא זה שניסח מתווה חדש ללימוד תורה. להוסיף מירכאות לארבע המילים האלו זה עלבון למירכאות. התערבותו של ביסמוט גם חשפה את העובדה שמשהו לא בסדר בצד החילוני. בורות מדהימה בערכי הדת והיהדות, חוסר ידע והתחשבות בהיסטוריה של כוח ועוצמת קיום שהעם היהודי הוכיח והרבה בזכות ואודות לתורה ולומדיה.
בחורי ישיבה לא יתגייסו לצה"ל. ברור ובוודאי שלא במספרים שצה"ל צריך וזקוק להם. חבל שבשני הצדדים, החרדי-ליטאי והישראלי-חילוני, אין דמות, אישיות, מנהיג שמסוגל לטפל, לעסוק ולפעול בערך וציווי כמו לימוד תורה באופן שמלכד, מאחד, מקרב את העם במדינתו.