מה יכול להיות גרוע יותר ממצב של חוסר הנהגה, מהרגשה של ציבור אזרחים גדול שאין לו מנהיגים? התשובה: שהחוסר הזה, ההעדר של מנהיגים, נתפס, נתמלא ונוצל על ידי מי שהכתירו את עצמם כמנהיגים, שמתיימרים לייצג ולהוכיח הנהגה. הנזק שהם גורמים לאינטרסים של הציבור הגדול שכביכול הם מייצגים הוא חמור, לא רק לשעה – לדורות.
זה בדיוק מה שקרה וקורה לציבור הגדול של חרדים בישראל. המאבק הממושך לחוק גיוס חדש לתלמידי ישיבות, ההתרוצצות, הטריקים והנכלוליות ששני הצדדים גילו במאמציהם להשיג חוק חדש לנושא רגיש וחיוני כל כך, חשפו עובדה עגומה. לא משנה איך יסתיים המאבק על חוק גיוס חדש לתלמידי ישיבות – מה שקרה והתנהל בשבועות האחרונים סביב השגת החוק גילה וחשף שלציבור הגדול של חרדים בישראל אין הנהגה אמתית, אין מנהיגים בעלי כישורים, אין דמויות שמקרינות השראה ואינם אישים שסמכותם מוסכמת ומקובלת. הגרוע מכל, את החלל הזה, החוסר הזה, ממלאים אנשים שהתנהלותם ופעילותם רק הבהירה שהם אינם מנהיגים במובן המקובל, שאין להם קשר, זיקה או נטיה למנהיגות.
החוסר הזה איננו בא לידי ביטוי בהתנהלותם של חברי הכנסת החרדים של 'יהדות התורה' וש"ס'. חברי כנסת אלו כבר מזמן קבוצה של פוליטיקאים קטנים, שלנוכחותם בנוף הפוליטי אין שום השפעה משמעותית בחיי הציבור החרדי. שאלת גיוסם של תלמידי ישיבות היא עבור חברי הכנסת החרדים בעיה או דאגה שתשפיע על המשך השתתפותם בקואליציה וכמובן על המשך חברותם בכנסת. אין מפלגה בישראל שכל כך ביזתה את ערכי היהדות וכל כך הנמיכה את כבוד התורה כמו סיעת 'יהדות התורה', או כמו הנכלוליות של אריה דרעי.
העדר כישורי מנהיגות וחוסר במנהיגים אמתיים נחשפו ובאו לידי ביטוי במאבק לחוק גיוס חדש בהתנהלותם של גדולי התורה הליטאיים, במיוחד של השניים הנחשבים ומזוהים כראש ומנהיגי הציבור הליטאי – הגאונים הרב דב לנדו ועמיתו הרב משה הלל הירש. שיהיה ברור, מדובר בשני גדולי תורה, אישי תורה משכמם ומעלה, חיים בצניעות, ושני אישים שראויים לכל הכבוד וההוקרה.
דבר אחד הם לא – הם לא מנהיגים. לראשי הפלג הליטאי, הרב דב לנדו והרב משה הלל אין קשר לציבור הנרחב, הם אינם מודעים לבעיות ולמצוקות של משפחות בציבור החרדי. הם שניהם ליטאים. במובן המעשי מתנהלים במה שבקרב ליטאים קרוי "השקפה" – באופן פרקטי, השקפת עולם צרה, מצומצמת ומוגבלת במיוחד לתלמידי הישיבות ששני גדולי התורה האלו עומדים בראשן. ליטאיות היא לא רק ביטוי למוגבלות הנהגתית. ליטאיות היא מכשול אידיאולוגי להנהגה, להשפעה ולהובלה בבעיות של ציבור גדול, נרחב ואיכותי.
תנועת החסידות נולדה בשלהי המאה ה-17 כמרד רוחני, התקוממות רעיונית נגד הליטאיות המתנשאת ששלטה ביהדות ממרכזה בוילנא. החסידות נתנה ליהדות שמחה, קירבה ואהבה – ניגוד מתריס לפנים הזועפות שהליטאיות כפתה על היהדות. לפני השואה, בקהילות גדולות במזרח אירופה, הקפידו לא להעניק לגדולי תורה או לראשי ישיבות ליטאים עמדות מפתח בהנהגת הציבור החרדי.
בשנים הראשונות למדינה, העקרון הזה נשמר. מי שקטע את המסורת הזאת היה הגאון הרב אלעזר מנחם שך, גדול בתורה ליטאי, שפילג את 'אגודת ישראל' ויצר את סיעת 'דגל התורה'. הרב שך גם פילג את מועצת גדולי התורה והקים מועצת גדולי תורה עצמאית ל'דגל התורה'. הרב שך גם השאיר כירושה מאגר של שסעים, הסתה ושנאה שממנו "חיים" ופועלים חברי הכנסת של 'יהדות התורה'.
שני גדולי התורה, ראשי הפלג הליטאי הרב דב לנדו והרב משה הלל הירש, הם אכן אישי תורה משכמם ומעלה, אך ההתנהלות שלהם כראשי המאבק לחוק גיוס חדש לא הוסיפה להם כבוד. בדיווחים באמצעי התקשורת בארץ, צוטטו דיבורים של הרב לנדו שביטאו את דעתו על מדינת ישראל, דיבורים שחשפו אותו כמי ששייך לעדה של סאטמר הידועה בעוינות שלה לישראל.
לפי דיווחים מעודכנים על גורל חוק חדש לגיוס תלמידי ישיבות, שני הגאונים הישישים, דב לנדו ומשה הלל הירש, נוטים להסכים ולקבל את נוסח הפשרה שיו"ר ועדת הביטחון בועז ביסמוט גיבש לחוק החדש. הדיווחים כנראה נכונים. שני ראשי הפלגים הליטאים יוכלו להתהדר ולהתפאר בחוק החדש. מה שהציבור החרדי לא קולט ועשוי לגלות בעתיד – שליטאיות היא תכונה, השקפה והדרכה מאוד לא ראויה, לא יעילה ומטעה, במיוחד כשהיא תחליף להנהגה אמתית.