ישראל בשנת בחירות, ובכל שבוע מתפרסמים סקרים השואלים "למי תצביעו?". אי אפשר כמובן להסתמך על הסקרים הללו כדי לדעת איך תיראה מפת הגושים למחרת הבחירות, אך מתמונת המצב הנוכחית עולה כי המפלגות המרכיבות היום את הקואליציה לא יזכו לרוב בכנסת הבאה.
ומנגד – גם לאופוזיציה לא יהיה רוב – בהנחה שלא יצרפו את המפלגות החרדיות המתנגדות לגיוס לצה"ל. בלעדיהן, הם יוכלו להקים ממשלה רק אם יסתמכו על תמיכה מבחוץ של המפלגות הערביות, או יכללו אותן בתוך הקואליציה וכחלק מהממשלה.
האופוזיציה אינה הומוגנית, כמובן. יש מפלגות המצהירות כבר עתה כי לא יישבו עם מפלגות ערביות, ולהבדיל - גם לא עם החרדים. מגבלות אלה, אם יאומצו, מרצון או מאונס, על ידי כל מפלגות האופוזיציה – לא יאפשרו להן להרכיב ממשלה.
מפלגת הדמוקרטים בראשות יאיר גולן כבר הצהירה שהיא תומכת נלהבת בשיתוף ערבים בממשלה, ושמבחינתה מפלגה ערבית בממשלה זה עיקרון של "לכתחילה", מתוך בחירה, ולא רק "בדיעבד" מתוך אילוץ שאומר כי סילוק בנימין נתניהו מהשלטון חשוב יותר מכל דבר אחר.
אלו שלא ממש משתוקקים לשילוב כזה אך רואים בו הכרח בל יגונה, טוענים "להגנתם" שגם נתניהו היה מוכן לשיתוף פעולה עם רע"ם בראשות מנסור עבאס. זה אולי נכון, אבל אין היום לנתניהו שום שותפים בימין למהלך כזה, ולכן אין חשש שהוא יקרה.
מתנגדי נתניהו טוענים שהוא ודאי ידע כי קטאר מממנת סוכנים בלשכתו, ובה בעת הם מוכנים שלאומנים ערבים או אחים מוסלמים, בגלוי או בתחפושת, יישבו בממשלתם. בסקרים שונים עולה כי כ־70% מהציבור היהודי מתנגדים לשותפות כזו, אבל כאמור, אפשר שהמיעוט – 30% לערך, המורכבים משמאל אידיאולוגי ורל"ביסטים - יצליח לכפות דעתו על שאר מרכיבי האופוזיציה, או על רובם.
הציבור בישראל יודע היטב מי הוא אחמד טיבי ומהם דעותיו. ב"נאום השהידים" שלו, שנישא בערבית ברמאללה ב־2011, הוא הילל ושיבח את ה"שהיד", "הוא אשר פורץ את הדרך ומשרטט בדמו את הדרך לחירות ולשחרור".
תמים או שוטה מי שמאמין להסבריו של טיבי שהג'יהאד שלו אינו אלא "מאבק רוחני", ושהקרבת השהיד את חייו אינה אלא "הקרבה רוחנית" – לא כדרכם הרצחנית של יאסר ערפאת, שייח' יאסין ויחיא סנוואר.
גם את שאר חבריו של טיבי בכנסת מכיר הציבור הישראלי היטב. יו"ר חד"ש־תע"ל, איימן ("עזה ניצחה ועזה תנצח") עודה, המכהן כיו"ר חד"ש־תע"ל, כבר קרא לכל המפלגות הערביות – חד"ש, תע"ל, בל"ד ורע"ם – להתאחד מחדש לרשימה משותפת אחת לקראת הבחירות הקרובות, להכניס 17 ח"כים ערבים ו"להעיף את נתניהו".
# # #
אותן מפלגות אופוזיציה הקוראות, או למצער מסכימות, לשיתוף המפלגות הערביות בממשלה, בונות בעיקר על תדמיתו של מנהיג רע"ם מנסור עבאס, הידוע כ"מתון". ממנהיגי האחים המוסלמים בארץ שעבר - לעניות דעתן - מהפך אידיאולוגי.
ואכן עבאס מיהר לאחרונה להחליף מסיכה: הוא הכריז על התנתקותו ממועצת השורא, מנהיגי הדת של התנועה, והודיע "אנחנו לא האחים המוסלמים". קל להבין מדוע: ארה"ב הודיעה כי האחים המוסלמים הם ארגון טרור, ואף נתניהו איים בהוצאת התנועה מחוץ לחוק.
נזכיר לאלו שאינם יודעים או שמבקשים לשכוח - ה"תקייה", ההונאה, היא עיקרון מוסלמי עוד מימי מוחמד, הקובע שלמען ההישרדות (וזו יכולה להיות פיזית, חברתית או פוליטית), מותר למוסלמי לשקר, להסתיר את זהותו האידיאולוגית, לדחות את הג'יהאד, לחתום על הסכמים עם האויב כשהוא חזק – ולהפר אותם בשעת כושר. כך נהג מוחמד עם שבטי היהודים בערב. "זכרו את ח'ייבר", קרא ערפאת לפלסטינים לאחר חתימת הסכמי אוסלו - ובדיוק לכך כיוון. באותה עת ממש שימש אחמד טיבי כיועצו לענייני ישראל.
האחים המוסלמים פעלו במצרים, שם באו לעולם לפני כמאה שנים, על פי תורת השלבים שלהם: תחילה בחינוך, במפעלי רווחה וצדקה, עד שהצליחו לנצח בבחירות וב־2012 העלו לשלטון את מוחמד מורסי. רק ההפיכה הצבאית שחולל שר ההגנה דאז א־סיסי הדיחה אותם מהשלטון והוציאה את "האחים" מחוץ לחוק. גם בסעודיה אסורה פעילותם, אך בקטאר, ירדן, כווית, בחריין, לוב, סודן ותימן התנועה פועלת בשמות שונים ובתחפושות שונות ומשונות.
מייסד התנועה, חסן אל־בנא, שרטט את תורת השלבים לכיבוש השלטון, השלטת חוקי השריעה ומאבק לשלטון הח'ליפות בעולם. אותו הוגה דעות קבע גם: "האחים, משימתכם היא הלחימה ביהודים, וכל זמן שנותר בפלסטין אפילו יהודי אחד, הרי שמשימתכם לא הושלמה".
על בסיס תורתו נכתבה גם האמנה של "הפלג הדרומי", אשר ב־2018 היה מנסור עבאס בין מנסחיה ומאשריה (אף שהוא מתכחש לכך). במרכזה - העיקרון של "המוואטנה" ("אזרחות" בתרגום מילולי), שמאחוריו מסתתרת ההנחיה של נימר דרויש, מייסד "הפלג הדרומי": "הדמוקרטיה... הציעה לנו כללי משחק ועלינו להיטיב לנצל אותם".
לפני שלוש שנים חשף אלחנן גרונר מ"הקול היהודי" את מסמך האמנה, שנועד לצרכים פנים־תנועתיים בלבד, ותרגם אותו. לב האמנה הוא "תוכנית ארבעת השלבים".
בשלב הראשון – ניצול הזכויות האזרחיות כדי להעצים את החברה הערבית לקבוצת לאום לעומתית בתוך מדינת ישראל. בשלב השני - דרישה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67' שבירתה ירושלים, ותביעה להגדרה לאומית עצמאית לערביי ישראל. בשלב השלישי – דרישה למימוש זכות השיבה למיליוני פליטי 48' וצאצאיהם, והחזרת רכושם. חיסולה של מדינת ישראל נשמר לשלב הרביעי.
מנסור עבאס מכחיש כל קשר למסמך. אוי למאמין לו. ב־2021 קיימה רע"ם אירועי זיכרון בבית איסתיקלאל בחיפה לזכרו של עז א־דין אל־קסאם, מנהיג הפורעים הערבים באזור נשר לפני מאה שנים. הרקטות הראשונות שירה חמאס על יישובי העוטף היו על שמו. הציטוטים המלאים מובאים בספרו המצוין של ד"ר מיכאל בן ארי "החזון והפגיון".
# # #
יש בקרבנו כאלו המבקשים "להניח את העבר מאחורינו". להפסיק להביא ציטוטים מן הארכיון. "אנשים משתנים", הם מטיפים לנו, מבקשים כי נאמין לשפת החלקות של עבאס. לטענתם - היום הוא מכיר במדינת ישראל ורוצה להשתלב בה. הרצון למצוא סוף־סוף, אחרי מאה שנות עימות, שותף ערבי "רציונלי" מקרב ערביי ארץ ישראל, גובר לעיתים על העובדות במציאות המדממת.
מנהיגי רע"ם מרבים לבקר מחבלים בכלא, ומציגים את רוצחי היהודים כלוחמי חופש. למענם ולמען אחיהם בחמאס הקימו את עמותת "סיוע 48", המגייסת כספים בארץ ומעבירה אותם למשפחות מחבלים, ולחמאס־עזה ויו"ש באמצעות נציגיהם בטורקיה. המפעלים החברתיים שלהם שם, ובהם "קייטנות משותפות" - אינם אלא כיסוי להזרמת כספים לחמאס.
רשם העמותות המליץ בשנה שעברה לפרק אותם בגלל התמיכה בטרור. אז גם אם "נשכח את העבר" ונאמין כי מנסור עבאס עבר בשנים האחרונות מהפך אידיאולוגי והוא היום ציוני נלהב - עמותת "סיוע 48" היא הזרוע החברתית של "הפלג הדרומי" המזוהה עם מפלגת רע"ם. לא לפני מאה שנה, אלא בימים אלו ממש.
כל הדברים הללו, ידועים ומפורסמים, אך נשכחים מטעמי נוחות פוליטית. הם הובאו כאן על מנת שאיש לא יוכל לטעון "לא ידעתי", בשעה שהוא מבקש להכניס את עבאס ושותפיו לממשלה הבאה.