כיצד ייושם בשטח ההסכם בין ישראל ללבנון שנחתם בוושינגטון - ימים יגידו. קשיים רבים עוד נכונו בדרך, והרי הצבא הלבנוני אינו בדיוק צה"ל. אך בעוד העתיד המזרח-תיכוני לוט בערפל, אחת התוצאות הדרמטיות ביותר של ההסכם כבר מתרחשת בזירה מפתיעה לחלוטין: הפוליטיקה הפנימית בארצות הברית.
בתוך ממשל טראמפ, לקראת המערכה הפוליטית של בחירות 2028, המפלגה הרפובליקנית תצטרך לבחור בין שני המועמדים המובילים לרשת את המנהיג: סגן הנשיא ג'יי.די ואנס ומזכיר המדינה מרקו רוביו. השניים מוצאים את עצמם, ולא במקרה, מובילים כל אחד תפיסת עולם שונה והסכם בינלאומי אחר - אשר מעשית סותרים זה את זה באופן מוחלט.
מצד אחד ניצב ואנס, שדחף בעקביות למזכר הבנות רופס ומתפשר עם איראן, אשר כלל ויתורים משמעותיים בלבנון שדמו כמעט לכניעה. מן העבר השני ניצב רוביו, שהשיג השבוע ניצחון דיפלומטי ברור ומוחץ. רוביו הביא לשולחן "הסכם מסגרת בן 14 נקודות" - מסמך חד, ממוקד, ללא פשרות וללא ויתורים, שמגן על ביטחון ישראל ומרחיק את איראן וחיזבאללה מסמכות לפעול בלבנון, לפחות על הנייר.
מבט בנוסחי שני ההסכמים הללו חושף את עומק התהום ביניהם. רק שלשום, בהודעת הסיכום של ביקורו של רוביו במדינות המפרץ, עליה חתומות גם מדינות המפרץ עצמן, הופיעה קריאה מפורשת לטפל בטילים הבליסטיים של איראן ובפרוקסי שלה, תוך דחייה מוחלטת של הדרישה האיראנית לבעלות וגביית אגרות במצרי הורמוז. זהו מסר חזק ותקיף של רוביו לאדריכלי העסקה עם איראן (וויטקוף, קושנר וואנס עצמו): ככה לא בונים עסקה.
בעוד שבהסכם ואנס איראן לקחה למעשה חסות על לבנון, ההסכם של רוביו מכיל סעיפים אשר "הביאו את הסעיף" לאיראנים ולמזכ"ל חיזבאללה, נעים קאסם. ההסכם שנחתם בשישי מאשר במפורש כי ישראל ולבנון זכאיות לחיות בשלום ובביטחון כשתי מדינות ריבוניות ושכנות. הוא מעגן את זכותן להגנה עצמית לפי סעיף 51 לאמנת האו"ם, אך קובע דרמטית כי אף אחת מהן לא תוכל להסתמך לשם כך על שום צד שלישי - ללא מעורבות חיצונית.
בכך, ההסכם קובר את הנרטיב השקרי ארוך השנים של חיזבאללה כאילו הוא "המגן של לבנון", וכן את העלילה על "התפשטות טריטוריאלית ישראלית". כעת, ממשלת לבנון עצמה חתומה על מסמך האומר לאיראנים: איננו מוכנים שתתערבו בשמנו, ואנו קוראים לפירוק כל המיליציות החמושות. הלכה למעשה, ביירות מכירה בכך שנוכחות צה"ל בדרום לבנון נועדה אך ורק להגנת יישובי הצפון, ומאפשרת לישראל לפעול במקומות שבהם השלטון הלבנוני אינו שולט.
החתימה הלבנונית מעניקה לישראל לגיטימציה דיפלומטית חזקה מאין כמוה וגב בינלאומי ברור להתמודד עם כל הפרה. הצבא הלבנוני יקבל אחריות על השטח רק בתנאי שחיזבאללה יתפרק מנשקו באופן מאומת, ואזורי פיילוט יאפשרו נסיגה ישראלית הדרגתית אך ורק במקומות שבהם ביירות שולטת באמת. עד אז - ישראל נשארת באזור הביטחון כערובה מעשית לריבונות. אם חיזבאללה לא יתפרק, האחריות והאשמה יוטלו עליו ועל המממנת שלו בטהרן.
בשורה התחתונה, הסכם 14 הנקודות של רוביו חזק בהרבה מהמזכר המתפשר של ואנס. זהו הישג אסטרטגי יקר ערך לישראל. כעת, יהיה עלינו לנצל כל הפרה עתידית מצד חיזבאללה כדי להעמיק את ההישג הזה בשטח - אם כי מוטב שנעשה זאת בתבונה ובאופן ממוקד, מבלי לפעול בביירות, כדי לא לעצבן את הנשיא טראמפ. ומבלי הצהרות מיותרות. אם לשאול מדברי נשיא אמריקאי אחר (טדי רוזוולט) לגבי המזרח התיכון: צריך לדבר בשקט - אבל להסתובב עם נבוט גדול.
אייל עופר הוא חוקר אוסינט (מודיעין גלוי)