אחד מגדולי התורה הידועים והנערצים במזרח אירופה בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, הצדיק רבי אברהם בורנשטיין, שהיה אדמו"ר חסידי, ראש חצר סוכצ'וב, מפורסם בעיקר על שם ספרו בהלכה "אבני נזר", שמע פעם בבית הכנסת מתפלל מקלל יהודי שהתנצר.

הצדיק גער קשות ביהודי. "לא מקללים. אסור לקלל גם ואפילו לא מומר. בדיני חליצה לאלמנה, גם אח מומר חייב לחלוץ אלמנה שאחיו היהודי השאיר". אני לא מכיר את הרב אריה יזדי. גם לא חשוב אם הוא רב או לא. יהודי לא מקלל.

חרדים בהפגנה על מעצר העריקים בירושלים (צילום: Chaim Goldberg/Flash90)
חרדים בהפגנה על מעצר העריקים בירושלים (צילום: Chaim Goldberg/Flash90)

התורה מצווה-תובעת "לא תאור". נקודה. הוא עבר על ציווי מפורש בתורה. עוד ציווי שהיהודי הזה הנושא בתואר 'רב' רמס, הוא "לא תשנא את אחיך בלבבך". הרב יזדי כועס נגד אלו שלדעתו מתנכלים ללימוד תורה. דאגה שאפשר ואולי ראוי ורצוי להביע. לא בגידופים - לא נגד יהודי ויהודיה ובודאי שלא נגד יהודי שנושא ומקיים תפקיד חשוב וחיוני לעם ולמדינה.

יש דרך אחת לפעול ולהגן על לימוד תורה ועל לומדיה. להרבות בלימוד תורה, להוסיף שעות של לימוד, לוותר על נוחיות ובוודאי על טובות הנאה. בראש ובראשונה, אם הרב יזדי כל כך חרד ודואג להבטחת לימוד תורה ולמעמדם של לומדי תורה הוא היה צריך, ליתר דיוק חייב לצאת נגד חוק לימוד תורה, לגנות את החוק ולהתריע שחוק זה מבזה את המצווה, הראשונה, המרכזית והעליונה ביהדות – לימוד תורה.

"ותלמוד תורה כנגד כלם". הוא לא עשה זאת מהסיבה הפשוטה. כמו חברי הכנסת של המפלגות החרדיות ש'ס ויהדות התורה, שהפכו את היהדות, התורה ומצוותיה לפוליטיקה, לא רק לקרדום לחפור בו אלא למנוף להשגה וקידום אינטרסים אישיים ומפלגתיים. גם הוא, המתהדר בתואר רב, השתלב, התחבר, נצמד למעמד הפוליטי, האינטרסנטי שנציגי המפלגות החרדיות העניקו לתורה וליהדות.

בנימין נתניהו (צילום: Chaim Goldberg/Flash90)
בנימין נתניהו (צילום: Chaim Goldberg/Flash90)

הצרה היא שהוא לא היחידי. לא מעטים מעמיתיו הרבנים בישראל נהנים מהפוליטזיציה של היהדות שהתעצמה ומתעצמת בישראל. ההוכחה האחרונה, חוק לימוד תורה. מצווה, ציווי, מחוייבות עתיקי היומין, המקודשים והחיוניים ביותר של היהדות הפכו לחוק ממשלתי.

מי שלומד מהיום דף גמרא בארץ, הפך ליקיר השלטון, לחביבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. חכמי התלמוד ידועים בהקפדה הקיצונית שלהם ללשון נקיה. בתחילת מסכת פסחים יש עמוד שלם שהתנאים מזכירים לשבח פסוקים שהתורה שינתה את לשונם רק כדי להימנע ממילים לא נקיות.

פעם אחת ויחידה, חכמי התלמוד נסוגו מהקפדתם על לשון נקיה. "תלמיד חכם שאין בו דעה נבלה טובה הימנו". יש שגורסים 'נבלה סרוחה'. (מדרש רבה פרשת ויקרא). חכמי התלמוד לא יכלו לסבול ולסלוח למי שמייצג את התורה שמדבר או עושה משהו שמוכיח על טיפשוטו, שמוכיח שידיעתו בתורה לא חינכה אותו.

אני לא יודע אם הרב יזדי הוא תלמיד חכם ברמה שחכמי התלמוד כיבדו. בתפקיד, בכהונה שמייצגים תורה ויהדות הוא היה חייב להזהר בלשונו, להפגין טיפת שכל ישר.